תביעה בגין דרגת נכות מעבודה בתאונת עבודה

(8) ביום 14.5.17 נפגע התובע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה.

התובע לא הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין תאונה זו, ולא נקבעה נכות בגינה.

ככל שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית - האם בעקרו של דבר ניתן לומר, כי הליקויים של התובע עקב עבודתו נגרמו או הוחמרו על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה או החמירה גם כן את ליקוייו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

...

על רקע האמור, מתבקש המומחה להשיב על השאלות כמפורט להלן: מה הליקוי ממנו סובל התובע בגב התחתון ובכתפיים? האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע ובין הליקויים בהם לקה בגב התחתון ובכתפיים או החמרתם? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקויים או החמרתם, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו.

התובע עמד בפני ועדות רפואיות שליד המל"ל ונבדק במספר תחומי רפואה במסגרת תביעתו לקביעת דרגת נכות מעבודה עקב התאונה.

הנכות האורתופדית המשוקללת מורכבת מנכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צוארי, לפי סעיף 37(5)(א) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"); וכן מנכות בשיעור של 5% בגין חבלה בגב אשר גורמת הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני.

דיון והכרעה סעיף 6ב. לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, קובע כי, "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". בפסיקה נקבע כי נוסח הסעיף מצביע על כך שהבאת ראיות לסתור תותר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד, ובנסיבות יוצאות דופן [ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 82 (1991)].

...

למעשה, אין מנוס מן המסקנה, כי התובע מסר דיווח שאינו אמת בטופס התביעה לקבלת דמי פגיעה והודעה על התאונה שהוא הגיש למל"ל. כך, בסעיף 4 של טופס זה, התובע נשאל האם סבל בעבר ממחלה או מכאבים הקשורים או דומים למצבו הנטען דהיום, והשיב על כך תשובה שלילית, אך כפי שראינו, התיעוד הרפואי שהוצג על ידי הנתבעת במסגרת הבקשה מלמד אחרת.

בית המשפט העליון כבר הטעים, במקרה כבענייננו, את המשמעות של הסתרת מידע רפואי על ידי הנפגע באומרו, "ואולם, כאשר הנפגע אינו פורש ביוזמתו את כל החומר הרפואי שיכול להיות רלוונטי בפני הגוף האמור לקבוע את נכותו, יכול מחדל זה לחזק את המסקנה שלפיה לאותו חומר יש משקל פוטנציאלי בכל הנוגע לקביעת הנכות" [רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' בוטרשווילי, פסקה 7 (8.4.2013)].

לכן, גם מטעם זה יש לקבל את הבקשה להבאת ראיות לסתור.

סוף דבר הבקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הנכות האורתופדית במל"ל - מתקבלת.

התובעת טענה, אמנם, כי קיבלה קצבה לשלושה חדשים בלבד, אולם טענה זו סותרת את מיסמכי המל"ל. לא זו אף זו: בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין התאונה מיום 15.3.2015, אותו מילאה התובעת ביום 21.3.2016, היא ציינה כי עודנה בחופשת מחלה, ובדו"ח הוועדה הרפואית מיום 27.6.2016 צויין כי טרם שבה לעבודה.

יש להסיק, אם כן, כי הסיבה לכך שאינה עובדת כלל, ואף לא ניסתה לשוב לעבוד, קשורה במידה רבה גם למגבלותיה שאינן קשורות לתאונה נשוא התביעה: כאבים ומיגבלות קשים בגב התחתון, תוצאה של תאונת עבודה משנת 2015; קשיים נפשיים, בעיקר על רקע משפחתי, אשר לפי קביעת מומחה בית המשפט ד"ר אור יש לייחס להם נכות בשיעור 10%, קרי, מחצית מתוך כלל נכותה הנפשית של התובעת; ובעיקר - חוסר שליטה על הסוגרים, אותו הגדירה התובעת כסיבה הראשית לכך שהיא אינה מנסה להשתקם ולשוב לעבודה כלשהיא.

...

אין בידי לקבל את טענת התובעת בסיכומיה, כי יש להעמיד את בסיס שכרה על שיעור 7,000 ₪, באשר לא הובאה ולו ראשית ראיה לכך שהשתכרה אי פעם סכום כזה, אף לא קרוב לכך.

מכל האמור לעיל עולה, כי יש לנכות מכלל שיעור תגמולי הנכות הכללית (כולל קצבת שירותים מיוחדים) שיעור 39%, קרי, 223,167 ₪.

סוף דבר שיעור הפיצוי - 393,904 ₪, בניכוי תגמולי המל"ל היחסיים - 223,167 ₪, מסתכם ב - 170,737 ₪.

בהתאם להחלטה מיום בתיק פש"ר 26185-05-18 בבית המשפט המחוזי בנצרת ובהתאם להחלטת כב' השופט יואב פרידמן בתיק דנא מיום 13.12.2018, אני מורה לנתבעת מס' 2 להמציא את פסק הדין למנהל המיוחד, עוה"ד מיכאל גבור, בטרם העברת תשלום כלשהו לתובעת, ולהמציא לתיק את אישור המסירה.

הנתבע הגיש ערעור פורמאלי על פסק הדין ומחק אותו לאחר זמן קצר, ופסק הדין הפך לחלוט (עב"ל (ארצי) 44761-07-20); - ביום 6.9.2020 הוציא הנתבע מכתב לתובע ובו צוינה הכרה בתאונת העבודה שנגרמה לתובע; - ביום 14.7.2020 הגיש התובע תביעה לנתבע לקביעת דרגת נכות מעבודה, בשל תאונת העבודה; - ביום 3.10.2021 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון לתובע את הנכויות הבאות, כדלקמן: בין יום 9.7.2009 ועד ליום 24.7.2009 – 100%; בין יום 8.8.2009 ועד ליום 31.10.2009 – 100%; בין יום 1.11.2009 ועד ליום 31.1.2010 – 50%; בין יום 1.2.2010 ועד ליום 20.10.2020 – 25%; בין יום 21.10.2020 ועד ליום 20.1.2021 – 100%; החל מיום 21.1.2021 ואילך – נכות צמיתה בשיעור 45%; - ביום 24.11.2021 דחה פקיד התביעות את תביעתו של התובע לתשלום רטרואקטיבי של התגמולים, תוך שנקבע כי נוכח השהוי בהגשת התביעה לדמי פגיעה, רק בחודש 11/2014, לא קמה לתובע זכאות לדמי הפגיעה, וכן לא קמה לו זכאות לתגמול קצבת נכות לתקופה רטרואקטיבית עובר ליום 1.11.2013, 12 חודשים עובר להגשת התביעה לדמי פגיעה.

] גם בתצהיר התובע מצוין כי בשנת 2010 הוא פנה באמצעות עורך דין לנתבע, ובקש להגיש תביעה בגין הפגימה הלבבית: "מאחר והיה לי חשש כבד שעברתי תאונת עבודה והתקף לב, פניתי לעורך דין שיגיש עבורי תביעת (כך במקור – בית הדין) לנכות מעבודה לביטוח לאומי. עורך הדין הגיש את התביעה מטעמי למוסד לביטוח לאומי ב-28.7.2010, אך מאחר ולא היו לי מסמכים וחומר רפואי לבסס את התביעה, תביעתי נמחקה עקב אי המצאת החומר הרפואי"[footnoteRef:19].

...

גם איננו מקבלים את ההנחה העובדתית של התובע, כי עד מועד זה לא נרשם בפירוש "אוטם" במסמכים הרפואיים, היות שקיימים מספר מסמכים רפואיים מהשנים 2014-2010 שם מצוין כי התובע עבר אוטם לבבי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

אנו מקבלים את עמדת הנתבע, כי התובע זכאי לגמלה רק החל מיום 1.11.2013 ואילך, לאור הוראות סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

במכתב ההכרה מיום 26.8.07 (צורף להודעת המערער מיום 7.8.23) צוין, כי הפגימה שהוכרה היא: "ליקוי שמיעה בלבד" וכי התביעה בגין "טינטון וצרידות" נדחית במפורש על ידי פקיד התביעות.

באישור ההחמרה מיום 29.6.21 (מע/1) צוין כדלקמן: "בדקתי את הנ"ל ועיינתי במסמכיו הרפואיים ולדעתי, בהשוואה לממצאים הרפואיים המתוארים בדו"ח הוועדה הרפואית מיום 14.5.17 אשר קבעה את דרגת נכותו עקב תאונת עבודה מיום: 19/10/2006 חלה החמרה במצבו כמפורט

המערער הסביר, כי "המשיב בעצמו זימן את המערער לבצוע בדיקת מאפייני טינטון דבר התומך בטענותיו של המערער בדבר קיומה של החמרה במצבו". בהודעתו מיום 7.8.23 הבהיר המערער, כי הסטייה מההסכמות שגובשו במעמד הדיון מקורה בכך שהמשיב הוא זה שהפנה את המערער לבדיקת מאפייני הטינטון, מכאן עולה שדוקא המשיב הוא זה שחזר בו מדחיית התביעה להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה.

לכך אוסיף, כי אישור ההחמרה הרלוואנטי לערעור דנן (מע/1), המהוה 'כרטיס כניסה' לועדה בדיון לקביעת דרגת נכות מחדש עסק בליקוי השמיעה ולא צוין קיומה של החמרה בטינטון, אשר ממילא מעולם לא הוכר כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק.

...

מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות הואיל והחלטת הוועדה מושא הערעור שוגרה למערער עוד ביום 12.7.22 והערעור לבית הדין הוגש רק ביום 27.11.22 בחלוף המועדים הקבועים בחוק.

למקרא פרוטוקול ההחלטה עולה, כי הוועדה פעלה כנדרש הימנה עת הקשיבה לתלונות המערער, עיינה בתיעוד הרפואי שהונח בפניה והסבירה, כי בהתאם לממצאי הבדיקה שהוצגו בפניה – דין הערר להידחות.

מאחר והערעור נדחה לגופו – התייתר הצורך לדון בטענת ההתיישנות.

סוף דבר על יסוד האמור – הערעור נדחה.