תביעה בגין דלקת עור בידיים עקב מגע עם חומרים בעבודה

מומחה הנתבעת אישר גם הוא כי התובע סבל מדלקת עור בידיים מסוג Irritant (גירוי כימי של העור), כתוצאה מהחומרים שבא איתם במגע במהלך עבודתו.

המומחה ציין כי על פי הספרות הרפואית חומר זה משרה אלרגיות עוריות ומופיע בתבחיני אלרגיה עורית כחומר שיגרתי בעת איבחון דלקת עור ממגע על רקע תעשייתי בהליכי ייצור בהם עסק התובע.

אף שהתובע הפסיק את המגע עם אלרגן זה, הוא עדיין חווה תופעות דרמטיטיות, תופעה בשם "דלקת עור ממגע מתמשכת בתר תעסוקתית". לפי המומחה, תופעה זו איננה נדירה בקרב אנשים שעסקו במגע אינטנסיבי עם חומרים אלרגניים ואירטנטיים משמעותיים.

התובע חזר בתצהירו על גירסתו כאמור בתביעה, ופירט כי החל מחודש נובמבר 2011 עבד אצל הנתבעת במחלקת מערך הזנה בהכנת חומרים במפעל, וכנהג מלגזה.

עיינתי במסמכים אשר הוגשו לעיוני על ידי התובע ולא מצאתי בחומר הראיות דבר אשר יכול להעיד על אפשרות פגיעה בשכרו של התובע בעקבות התאונה.

...

בפסק הדין שניתן בע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' חאלד בשאראת (01/02/2016), (להלן: "פרשת בסה") התייחס כב' השופט יצחק עמית לחובה המוטלת על נפגע עבודה למצות את הליכים בתום לב במל"ל, וקבע כדלקמן: ".. ייתכן שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד? ברצותו יתבע מהמוסד את הגִמלה, ואזי יזכה מעביד בניכוי ערכה המלא, אפילו בפועל הופחתה או נשללה על-ידי המוסד; ברצותו לא יתבע כלל את הגִמלה, ובשל כך בלבד יפסיד המעביד את זכות הניכוי שלו? אין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר (ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חב' לביטוח בע"מ, פ"ד כח (2) 497, 500 (1974))". בפרשת בסה הנ"ל עמד כב' השופט יצחק עמית על גבולות חובת מיצוי ההליכים של נפגע בתאונת עבודה, באורח ברור, כדלקמן: "מיצוי הזכויות במל"ל צריך להיעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב, ואלו כוללים פניה בתביעה להחמרה (ראו תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). זאת, מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, למשל, כאשר מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל (לתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה וסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ראו רע"א 863/93 התעשיה האוירית בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4), 815, 822 (1993)). בנוסף, על הנפגע להעלות את העובדות והטענות ולהציג את המסמכים הרלוונטיים כדי לשכנע את המל"ל לקבל את התביעה, כגון, הצגת חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית (ראו תא (מחוזי י-ם) 624/94  מסילתי נ' דוד אבו [פורסם בנבו] (17.12.2001)). אי התייצבות לבדיקה או הימנעות מהגשת מסמכים עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצד הנפגע (ראו ע"א 1411/11 שירותי בריאות כללית נ' אברמוביץ, פס' 2 [פורסם בנבו] (6.15.2013))" על רקע האמור לעיל, במקרה שבו הניזוק מגיש את תביעתו באיחור למוסד לביטוח לאומי, ובשל כך פוקעת זכאותו לגמלה ו/או המוסד לביטוח לאומי דוחה את תביעתו, וככל שהמזיק הוא המעביד, ניתן לראות בתובע כמי שהפר את חובת הקטנת הנזק, וכמי שלא פעל בסבירות ובתום לב כדי למצות את זכויותיו לפני המוסד לביטוח לאומי, ובהתאם יש לנכות את הגמלה הרעיונית שלה הוא היה זכאי לקבל אילו היה פונה למוסד לביטוח לאומי בזמן ותביעתו הייתה מתקבלת.

בהתאם ולאור הפסיקה עליה הרחבתי לעיל אני מקבלת את דרישות הנתבעת לניכוי רעיוני אשר יועמד על 40,580 ₪ כדרישת הנתבעת.

סוף דבר: לאור כל המפורט לעיל, הנתבעות ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, באמצעות הנתבעת 2, סך של 47,000 ₪ (מעוגל).

ביום 14.8.17 הוכר המערער כנפגע עבודה בגין דלקת עור ממגע, אשר הוכרה על ידי המשיב כמחלת מיקצוע כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

היועץ הקשיב לתלונות המערער שנרשמו מפיו כדלקמן (חוות דעת היועץ הוגשה לתיק ביום 26.5.20): "סובל בעבודה שלי ביום יום עם החומרים שאני משתמש בגלל תנועות הידיים. יורד דם מהידיים ומים והפרשות צהובות. לא יכול לעשות הרבה תנועות בידיים, האצבעות מתנפחות.

מעיון במכתב ההכרה מיום 26.3.19 עולה, כי הפגימה שהוכרה כתוצאה מתנאי העבודה היא "דלקת עור ממגע", וכי הפגימה הנפשית ממנה סובל המערער לטענתו, לא נשללה על ידי פקיד התביעות כקשורה לתנאי העבודה.

...

מחלת העור ממנה סובל המערער מגלמת בתוכה מרכיב נפשי כפי שניתן ללמוד מלשון פריט הליקוי 80(4): "אקזמה כרונית בצורה קשה, הפרעות כלליות ניכרות ומעוררות דחייה – 30%". מנגד טען ב"כ המשיב, כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה ומנימוקים נוספים אלה: אין לקבל עמדת המערער, כי הפסיקה בעניין חנצ'ס חלה על פגיעות בעבודה שהוכרו על פי תורת המיקרוטראומה או מחלת המקצוע, שכן מדובר במנגנון פגיעה בעל מאפיינים ייחודיים, משכך – אין מקום לדון אלא בפגימות שהוכרו על ידי פקיד התביעות במפורש.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר בתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי לפסיקה אליה הפנו, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל.

אין בידי לקבל את טענת המשיב, כי על המערער היה להגיש תביעה להחמרת מצב בהתאם לתקנה 36 לתקנות, הקובעת כדלקמן: "36. דיון מחדש לפי בקשת הנפגע

סוף דבר על יסוד כל האמור, הערעור מתקבל.

עוד הוסיף כי "דלקת עור אלרגית היא בעיה כרונית המתגברת במגע חוזר עם האלרגנים ולכן אין ספק שהמשך עבודתה עם חומרי ניקיון גרמה להחמרה ולהיות בעייתה העורית נזק נמשך ומתחדש כל עוד הועסקה כעובדת ניקיון. כמו כן, על פי המידע שנימסר לי , בתקופת עבודתה של גב' לובן, כעובדת ניקיון, אופי עבודתה וכן החשיפה לחומרי נקוי היה זהה. לפיכך, אין באפשרותי לחלק את הנזק העורי שניגרם לגב' לובן לתקופות שונות במהלך עבודתה" (הדגשה לא במקור).

בסעיף 16 לכתב התביעה נטען, כי ביום 2.10.11 אובחנה התובעת בשנית על ידי רופא תעסוקתי אשר קבע, שהיא אינה כשירה לעבודה כעובדת ניקיון וכי כבר בשנת 2007 הועבר מיסמך בו נקבע שהתובעת אינה כשירה לעבודה זו. מכאן עולה כי כבר בשנת 2007 אובחנה מחלת התובעת, והיא ידעה היטב כי היא סובלת מפריחה בידיים עקב מגע עם חומרי נקוי, וכמו כן ידעה על הקשר שבין מחלתה לבין השמוש בחומרי ניקיון.

התובעת טוענת בהתאם לכך, "מכאן ששעה שהתובעת סיימה עבודתה ביום 9.11.11... ומאחר והתביעה הוגשה ביום 8.11.18, הרי שהתביעה טרם היתיישנה. התובעת יכולה לתבוע בגין העילות המתחדשות 7 שנים לאחור מיום הגשת התביעה" (תגובת התובעת לבקשת הנתבעת 2 לסילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות).

...

מקובלת עליי אמנם קביעתו של חברי המשנה לנשיאה, לפיה שיקולי הצדק המנחים את כלל הגילוי, כפי שהוחל בהלכת בוכריס, דוחקים בנו שלא לאפשר למזיק להיבנות מהתמשכותה של התנהגותו המזיקה, ולהכיר באינטרס של הניזוק בהתדיינות מינימאלית.

סוף דבר מעיון בטענות הצדדים, בכתבי הטענות, והנספחים שצורפו אליהם, הגעתי לכלל מסקנה כי מועד הולדת העילה בתובענה זו הייתה בחודש ספטמבר 2007 או בסמוך לכך, כבר בשלב זה היה בידי התובעת את "כח התביעה" להגישה לבית המשפט.

דין התביעה להידחות מחמת התיישנות כנגד 2 הנתבעות.

שאלה 6- נכון שקבעת שהמטופלת סבלה מ- contact Dermatitis Irritant קרי תהליך דלקתי שמתפתח עקב מגע תכוף עם חומרים איריטנטים (חומרי חיטוי וכו') מעבודתה? תשובה- כפי הנראה? לאור העובדה שהופנתה בשלב מסוים לבצוע תבחיני מטלית על מנת לשלול דלקת עור ממגע.

שאלה 4- במדד הרביעי לגבי הקשר העתי בין החשיפה לבין הדלקת מאחר שאין לנו עניין בעצם החשיפה אלא בעלייה במידת החשיפה, מה טווח הזמנים המאקסימאלי (פרק זמן החביון) שצריך להיות בין החשיפה העוצמתית של 200 שטיפות ידיים ביום להופעת הדלקת? האם ניתן ללמוד מהמסמך מחודש 4/11 הרצ"ב כי היתקיים הקשר העתי המבוקש? כמו כן, ישנה הטבה משמעותית בידיים בעקבות הטיפולים וההרחקה מהשמוש בחומרים ב-9/17.

תמצית טענות הצדדים התובעת טוענת כי יש לקבל את התביעה ולקבוע כי מחלות העור מהן היא סובלת נגרמו מתנאי עבודתה.

...

תמצית טענות הצדדים התובעת טוענת כי יש לקבל את התביעה ולקבוע כי מחלות העור מהן היא סובלת נגרמו מתנאי עבודתה.

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה, בנוגע לקשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובעת למחלת הפסוריאזיס.

שני המומחים הרפואיים, שתחום מומחיותם שונה, הגיעו למסקנה זהה על יסוד החומר הרפואי והעובדות בתיק.

לאור הסכמת הנתבע בסיכומיו להכיר ב- lrritant Contact Dermatitis כפגיעה בעבודה, תוכר מחלה זו. התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שמחלת lrritant Contact Dermatitis מוכרת כפגיעה בעבודה.

התביעה הנוגעת לפסרואזיס נדחית.

בשלהי שנות ה-90' הגיש המערער תביעה למשיב בה ביקש להכיר באלרגיה בה לקה ואשר התבטאה בכפות ידיו כפגיעה כתוצאה מתנאי עבודתו עם חומרי צבע שונים, ופגיעתו "אלרגיה בידיים" הוכרה כפגיעה בעבודה.

לפי העולה מן המסמכים שבתיק, ביום 29.4.99 נקבעה למערער דרגת נכות בשיעור 15% בתחולה מיום 9.6.1998; בעקבות תביעה לדיון מחדש שהוגשה בחודש אפריל 2006 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון ביום 24.6.07 כי חלה החמרה במצבו של המערער והעמידה את דרגת נכותו על 20%, ולאחר הפעלת תקנה 15 במחצית – קבעה לו דרגת נכות בשיעור 30% בתחולה מיום 9.4.06.

הועדה איבחנה כי המערער לוקה ב"דלקת עור ממגע", וסיכמה את מסקנותיה במילים אלה -"מדובר בתובע שפיתח [צ"ל: דלקת] עור ממגע עקב חומרים בסביבת עבודתו כנגר, מזה כ20 שנה אינו עובד במקצוע הנגרות עובד כמאבטח, ויש לציין שתבחיני מטלית הראו רגישות למס' חומרים שחלקם קשורים לעבודתו, לדבריו אין הטבה למרות הפסקת עבודתו בנגרות. מימצאי בדיקה מראים מצב של דלקת כרונית בעצימות בינונית * 10% - האחוז שמקנה מצב של דלקת כרונית בעצימות בינונית. לאור זאת הועדה מסתפקת בדחייה". מכאן העירעור.

...

על כן טען המוסד כי אין טעות בהחלטת הוועדה ויש לדחות את הערעור.

לדעתי דין הערעור להידחות: בעיקרם של דברים טוען המערער כי הוועדה קבעה שדרגת הנכות ההולמת את מצבו היא 10%, בעוד שכבר נקבע בעבר שדרגת נכותו היא 20%.

לאור כלל האמור – לא מצאתי שנפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה והערעור נדחה.