תביעה בגין בסיס חישוב דמי פגיעה לעובד עצמאי

מהלך ההיתדיינות פנייתה הראשונה של התובעת לבית-דין זה בעיניין שבפנינו נעשתה ביום 2.4.18, עת הגישה התובעת כתב תביעה (ב"ל 1223-04-18) שבו התבקש סעד של מתן הוראה לפקידת התביעות "לשנות את בסיס השכר של התובעת, באופן שלבסיס השכר יתוסף חישוב הכנסותיה הריאליות של התובעת כעצמאית בשנת 2011, כפי שדיווחיה לנתבע ובהתאם לו שילמה דמי ביטוח לאומי". לתביעה קדמו פניות לנתבע שנדחו על ידי פקידת התביעות, שמסרה לתובעת כך, במכתב שאותו שלחה לה ביום 28.6.17: "בהמשך לפנייתך מיום 26.6.17, לעניין חישוב הבסיס לתשלום, הבסיס לחישוב נערך לפי חודשים 4,5,6/2012, ובחודשים אילו לא היית רשומה כעובדת עצמאית ולא היו הכנסות כעצמאית. לפיכך, הבסיס נקבע לפיה ההכנסות כעובדת שכירה בלבד". ביום 13.12.19 ניתן פסק דין (ב"ל 1223-04-18 גולדנברג נ' המוסד לביטוח לאומי (13.12.19, מותב בראשות כב' סגנית הנשיאה רוית צדיק)) שבו נקבע כי המועד הקבוע לעניין הגשת התביעה הנו יום 28.5.13, שבו התקבלה החלטת הנתבע להכיר בפגיעת התובעת כפגיעה בעבודה.

אינן רלוואנטיות למקרה של התובעת מאחר שאינה עונה על ההגדרה של "עצמאי פעיל", ואינה מבוטחת בשל כך. תסמיני המחלה המזכים בנכות החלו ביום 18.7.12, שהנו מועד תחולה חלוט, כך ששינוי מעמדה לשכירה בלבד אינו קשור במחלתה.

באחת הפרשות, שבה בדיוק כמו במקרה שלפנינו מבוטח היה רשום כעובד עצמאי, אך סיווגו זה שונה ובוטל עוד קודם למועד שבו נפגע בתאונת עבודה, הובהר כך על ידי בית המשפט העליון (בגץ 5071/06 עוזרי נ' בית הדין הארצי לעבודה (6.9.07, כב' השופטת אילה פרוקצ'יה)): בעניינינו עלתה שאלת פרשנותו של סעיף 77(א) לחוק הקובע כתנאי לקבלת גמלת דמי פגיעה בגין תאונת עבודה כי המבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי, או שעשה את המוטל עליו כדי להרשם.

...

בהתאם, נקבע כי היה על התובעת להגיש את תביעתה בתוך שנה ממועד ההחלטה, ומשלא עשתה כן, ואף לא הציגה טעמים מיוחדים להארכת מועד להגשת התביעה, הרי שמדובר בתביעה שהתיישנה שדינה להידחות מטעם זה. התובעת הגישה ערעור על פסק דין זה, שבעקבותיו, ובהסכמת המשיבה, הוחזר התיק לבית דין זה לצורך בירור התביעה לגופה, וזאת לאחר שהובהר שהחלטת הנתבע בעניין מועד תחילת הנכות השתנתה מעת לעת החל משנת 2013 ובהתאם השתנה מעת לעת גם בסיס השכר, כך ש: "ההחלטה עליה הוגש הערעור אינה ההחלטה מיום 28.5.13 אלא החלטה מיום 2.4.17 במסגרתה נקבע בסיס השכר לאחר קביעתו הסופית של מועד תחילת הנכות. בנסיבות אלה, הוגשה התביעה במועד הקבוע בתקנות המועדים, ודין הערעור להתקבל". בדיון המשך בבית הדין האזורי, וביום 8.12.20, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שבה נקבע: בהמלצת בית הדין הגענו להסכמה על פיה התביעה תיבחן פעם נוספת על ידי פקיד התביעות אשר ייתן דעתו לכל המסמכים אשר יומצאו לידיו תוך 14 יום מהיום ויתייחס לתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה של עובדים עצמאיים) , התשי"ז – 1957 .

איננו מקבלים את טענת בא כוחה של המערערת לעניין סגירת ופתיחת תיק.

ולבסוף, לא מצאנו יסוד לטענת התובעת כי הנתבע לא קיים את הקבוע בפסקי דין של האזורי והארצי בעניינה (סעיף 18 ו-21 לסיכומיה).

סוף דבר התביעה נדחית.

הנתבע קבע כי בסיס השכר של התובע לצורך תשלום הגימלאות הוא 15,900 ₪ על בסיס שכר מינימום לעובד שכיר – 5,300 ₪ לחודש.

ביום 7.10.2019 נשלחה אל התובע הודעת עידכון לפיה לא הוכיח כי חל גידול משמעותי במשכורות המדווחות ולכן אושר בסיס לחישוב דמי פגיעה לפי מינימום עובד שכיר.

התובע לא הגיש תביעה כנגד החלטה זו אלא פנה ביום 13.12.2019 למל"ל וטען שיש להגדיל את בסיס החישוב ללא כל הסבר למרות שהיה כבר מיוצג.

העדה מטעם התובע (אחותו של התובע ומנהלת חשבונות וכספים של החברה) היטיבה לתאר את שהתרחש: "הוא אחי. אחי היה בעל מוסך בעבר. הרויח כסף, כמו שבעלי מוסכים מרויחים, הרויחו אז. וכתוצאה מזה, נגרר למקומות לא טובים. נקלע להימורים. הפסיד הרבה כסף בהימורים, והתחיל לשקוע בזה. שקע עוד ועוד ועוד יותר יותר עמוק. באיזה שהוא שלב, היות והוא היה מכור, והמקום עבודה שלו, שהיה שלו, כי הוא היה עצמאי, לא יכל לספק לו את כמות הכסף שהוא היה צריך, הוא פנה לשוק האפור, הוא לקח הלוואות בשוק האפור ומפה התחילה ההסתחררות שלו. הוא נקלע לקשיים כספיים מאוד גדולים, לא יכל לשלם לספקים, לא יכל לשלם שכר דירה, בעלת הבית הכירה אותו, הוא משך אותה בשכר דירה, היה במוסך כימעט שנה עד שהוא שילם לה את השכר דירה, ולא הוא שילם לה, אנחנו, מהכרות איתה, שהיא התחננה אלינו, שהיא אשה מבוגרת וזו הפרנסה שלה, המשפחה שילמה את שכר הדירה שלה". (עמ' 27 לפ' שורות 7 – 17 לעדות קנר) "אז אני עונה לך אם אתה תואיל להקשיב עוד שניה אחת. כל פעם הוא נקלע עוד יותר לעוד הסתחררויות. כתוצאה מכך, שהשוק האפור רדף אותו, עם דפיקות בבית, עם איומים, עם כל מיני דברים מהסוג הזה, היה נאלץ לרדת למחתרת. נתנו לו את התמיכה המסוימת, הוא לא יכל להתקדם עם זה. באיזה שהוא שלב, הוא רצה חיים נורמאליים. רצה חיים נורמאליים פנה אלינו תעזרו לנו. לו ולזוגתו, כי הוא חזר לחיות עם זוגתו למרות שהם פרודים. אמר תעזרו לנו, אמרנו לו תוכיח רצינות נעזור לך. איך תוכיח רצינות? עזרנו לו, לקחנו עו"ד שטיפלה בפש"ר. סגרה את התיקים שלו בפשיטת רגל, לקח הלוואה שכל האחים התגייסו, היה מגשר מטעם השוק האפור, וסגרנו ושילמנו סכומים נכבדים לשוק האפור. ברגע שזה היה מאחוריו, השוק האפור, והפש"ר הוא יכל לפתוח חשבון בנק". (עמ' 27 לפ' שורות 19 – 28 לעדות קנר) בהודעה שהוגשה מאת התובע ביום 20.7.2021 (לאחר הדיון ביום 14.7.2021) הוצג פירוט של תשלומי השכר לתובע בחודשים 03/2019 עד 05/2019.

...

טענותיו החדשות של הנתבע בדבר התיישנות התביעה דינן להידחות מכל היבט, גם לעניין הנזק הראייתי לנתבע, שכן טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה.

נוכח כל האמור - התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

התובע, יליד 1981, אשר עבר תאונת דרכים בעבודה ביום 16.5.17, הגיש את התובענה דנן במסגרתה מערער הוא על החלטת הנתבע ביחס לבסיס השכר לצורך חישוב גימלאותיו.

לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים, בעדויות שנשמעו ובסיכומי הצדדים, לרבות סיכומי התשובה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה מפאת היתיישנות וגם לגופה.

במסגרת אותה פרשה סקר בית הדין הארצי את ההלכה בנושא, וזאת בהאי לישנא: "16.סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי ההכנסה המהוה בסיס לחישוב דמי הפגיעה והגמלאות לעובד עצמאי היא ההכנסה ששמשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (סעיף 98(ב)(2)). על פי סעיף 345(ב)(1) לחוק, ההכנסה בשנה השוטפת לפיה משתלמים דמי הביטוח תקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה. אולם, כל עוד לא נערכה שומה סופית, קובע סעיף זה כי "ישולמו מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות, ודין המקדמות לעניין חוק זה כדין דמי ביטוח". עוד נקבע בסעיף 345(ב)(2) כי "לגבי מבוטח שלא נערכה לו שומה כאמור והוא חייב על פי התקנות להגיש דין וחשבון על הכנסתו, תקבע ההכנסה לפי הדין וחשבון של המבוטח... ואולם אם נערכה השומה למבוטח לאחר מכן, תקבע הכנסתו על פיה...". סעיף 345 מסמיך את השר להתקין תקנות, ומכוח הסמיכה זו הותקנה גם תקנה 11 לתקנות המקדמות, אשר קובעת כי במקרה בו ארעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 (לעניין שינוי מקדמות) ו-10 (לעניין תשלום או החזר הפרשים) לא יחולו לגבי שנה זו. תקנה 11 לתקנות המקדמות "יוצרת מה שמכונה 'גמלה חוסמת', שכן במקרה של פגיעה בעבודה של עצמאי – יחושבו דמי הפגיעה וקיצבת הנכות מהעבודה בהתאם לשומה שלפיה שולמו מקדמות דמי הביטוח בשנה השוטפת, וזאת אף אם הכנסת העצמאי על פי השומה הסופית היתה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות. בכך למעשה 'נחסמת' האפשרות לעשות שימוש בשומה הסופית של השנה השוטפת לצורך קביעת ההכנסה שתהווה בסיס לחישוב הגימלאות, הן כאשר השומה הסופית משקפת הכנסה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות, והן כאשר השומה הסופית משקפת הכנסה נמוכה יותר". בעיניין דורושקביץ עמד בית דין זה בהרחבה על תכלית תקנה 11 וסיכם את הדברים כך: "שלוש הן תכליות התקנה: האחת, לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח קודם לפגיעה בעבודה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגימלה. זאת מתוך החשש שהכנסת העצמאי עלולה להצטמצם עקב הפגיעה, ובהתאם יצטמצם שיעור הגימלה; השנייה, לתמרץ את המבוטח העצמאי לשלם דמי ביטוח בזמן אמת על פי הכנסתו האמתית, וממילא להביא לכך שידווח בזמן אמת על שינויים בהכנסתו; השלישית, לשמש בלם מפני ניסיונות של עצמאיים לשנות, לאחר התאונה, את שומתם ובכך להגדיל את שיעור גמלתם. תכליות אלה מוגשמות בהסדר שנקבע בתקנה 11.

...

עוד עולה מן המקובץ, לאור הנפסק בעניין בשירי ובעניין סאמר, כי סטייה נוספת מתקנה 11 אפשרית במקרים חריגים שבהם מועד הפגיעה בעבודה אינו ברור, כגון מקרה שבו הפגיעה היא תוצאה של מיקרוטראומה, והוא נקבע בדיעבד, לפי שיקול דעת רפואי, לתקופה רטרואקטיבית שקודמת למועד הגשת התביעה למוסד, ומסתבר כי הדו"ח העדכני נמסר לאחר מועד הפגיעה הרטרואקטיבי, והכל בתנאי שבמועד הגשת הדו"ח העדכני לא ידע המבוטח כי תהיה לדו"ח זה השפעה על שיעור גמלאותיו בגין הפגיעה בעבודה".

יישום הלכת פמילי על ענייננו מביא למסקנה כי בדין הפעיל הנתבע גימלה חוסמת בעניינו של התובע.

אחרית דבר דין התביעה להדחות.

התובע הגיש תביעה שעניינה חישוב הגימלה ששולמה לו בגין פגיעה בעבודה מיום 13/10/16.

חישוב הגימלאות ששולמו לתובע בעקבות הפגיעה בעבודה.

כך נאמר בפסק הדין: סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") קובע כי ההכנסה המהוה בסיס לחישוב דמי הפגיעה והגמלאות לעובד עצמאי, היא ההכנסה ששמשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (סעיף 98(ב)(2)).

...

ביום 19/5/22 ניתנה החלטתי בה סקרתי את ההחלטות והבקשות בנוגע למינוי מומחה רפואי.

לאור האמור בחוות דעת המומחה ובתשובות לשאלות הבהרה ולאחר שהמומחה עיין בצילומים פנורמיים שהועברו אליו במועדים שונים, הרי שיש לדחות את התביעה לעניין פגיעה בתחום פה ולסת.

סוף דבר, התביעה על שני רכיביה, נדחית.

הנתבע, לעומת זאת, עמד על הבקשה לדחיית התביעה על הסף ובתוך כך עמד גם כן, על טענותיו לעניין חישוב השכר שעל בסיסו חושבו תשלומי תגמולי התובע בגין התאונה.

שהוי בהגשת התביעה תקנה 1(ב) לתקנות קובעת כי: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". אין חולק כי בהתאם לפסיקה, הרי שתקנה 1 לתקנות חלה על החלטת פקיד התביעות בנוגע להכנסה שתשמש בסיס לחישוב דמי הפגיעה (רא' עב"ל 28811-03-19 שלום נטף – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 19.11.20; עב"ל 1000-10-12 טירן זנו – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 12.4.16 - להלן – עניין זנו).

סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 קובע כי ההכנסה המהוה בסיס לחישוב דמי הפגיעה והגמלאות לעובד עצמאי היא ההכנסה ששמשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (סעיף 98(ב)(2)).

...

אשר להסכם ביצוע עבודה שאליו מפנה התובע, מעבר לכך, כפי שציין הנתבע, לא עולה בבירור מועד חתימת ההסכם בפועל, הרי שלא שוכנענו כי הערך הכספי הנקוב באותו חוזה מלמד בהכרח על הכנסותיו של התובע במועד הרלוונטי.

אשר לטענותיו החלופיות של התובע, ולפיהם התבקש לחשב את דמי הפגיעה על בסיס שכרו הרבע שנתי לפי הכנסותיו כשכיר (סעיף 29 לסיכומי התובע), הרי שלא מצאנו בבקשה זו כל ממש.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי תביעת התובע נדחית הן מחמת התיישנות והן לגופה.