תביעה בגין ביטול טיסה ואי אספקת חבילת נופש

העובדות שאינן שנויות במחלוקת: כאמור, התובעים הזמינו מן הנתבעת 2, באמצעות אתר האנטרנט של הנתבעת 1 חבילת נופש, הכוללת טיסות ושהות בקפריסין, בין התאריכים 04.06.17 – 08.06.17.

לטענת התובעים, כתוצאה ממחדליהן של הנתבעות, נגרמה להם עוגמת נפש גדולה, שכן עבור ילדיהם הקטנים (תובעים 3-4) ההמתנה הממושכת להמראה הייתה קשה עד מאוד, והם היו עייפים, מתוסכלים וחסרי אונים בשל כך, בפרט שלא סופקו שירותי סיוע בדמות מזון ושתייה.

חוק שירותי התעופה שנחקק מאוחר יותר, באופן ספציפי (Lex Specialis) לעניין הסדרת פיצויים בגין איחור בטיסה או ביטולה, נחקק ביודעין כי קיימים ההסדרים הקיימים באמנת מונטראול שעוגנה בחוק התובלה האוירי וחרף האמור שם (ראו למשל דברי ההסבר להצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2011 (הצ"ח הכנסת 413, בעמ' 6).

הנתבעת 3 הייתה יכולה – בקלות יחסית – לעמוד בנטל זה. די היה בהצגת מיסמך רישמי, רשומה מוסדית (כגון פרוטוקול הטיסה) בכדי להוות תימוכין מספקים לטענה זו. אולם, הנתבעת 3 בחרה שלא לספק ראיה מתאימה ועל כן נותר בית המשפט עם עדותו של התובע על כך שלא ניתנו לו, לזוגתו ולילדיו משקה ומזון למשך כל שהותם במטוס עובר להמראה, אל מול טענת הנתבעת 3 שאינה נתמכת בדבר.

...

לפיכך, עתירתם של התובעים לפיצוי כספי בגין שעות האיחור בטיסה, נדחית.

באשר לדרישה לחייב את הנתבעת 3 בתשלום פיצוי בגין נזקים עקיפים, מכח הדין הכללי – גם עתירה זו דינה להידחות, בהיותו של חוק שירותי תעופה הסדר חוקי ממצה לפיצוי בנסיבות של עיכוב בטיסה.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, כנגד הנתבעת 3, בגין אי מתן שירותי סיוע, בסך של 500 ₪ לכל אחד מהתובעים.

אני דוחה את התביעה במלואה, כנגד הנתבעות 1, 2 ו – 4.

לפניי תביעה על סך 15,000 ₪ כנגד אי קיום חובתה של הנתבעת למתן פיצוי בשל ביטול טיסת החזור לארץ.

העתירה התובעים, בני זוג, רכשו מהנתבעת חבילת נופש בסך 6,000 ₪, לאי כרתים, בין המועדים 21-24.09.17, שכללה טיסות הלוך ושוב ישירות, הסעות אל נמל התעופה וממנו, אירוח ולינה במלון.

לטענתה, חלק נכבד מטענות התובעים ממילא מתייחס ישירות לליקויים בהתנהלות הנתבעת ובין היתר ההמתנה בשדה התעופה ללא סיוע, אי אספקת שירותי סיוע ושינוי מסלול הטיסה והוספת עצירת ביניים.

...

בסופו של דבר, התובעים שהגיעו בשעה 22:00 לשדה התעופה, זכו, לאחר מספר דחיות בשעת הטיסה, להניח ראשם על מיטה במלון רק בשעה 05:00.

כך או אחרת, מכח סעיף 6 חוק שירותי התעופה ולאור כלל ייחוד העילה בסעיף 10 לחוק התובלה האווירית, תש"ם- 1980, אין מנוס מלקבוע כי בין הנתבעת צד ג' לבין התובעים אין ולו מקצת היריבות.

החלטתי תשלח לצדדים.

באוגוסט 2017 רכשו התובעות עבור שלש בנותיהן, טרם גיוסן לצה"ל, חבילת נופש הכוללת בין היתר, טיסה לברלין וחזרה ממנה, באמצעות חברת "אייר ברלין" (להלן גם: "החברה"), החל מיום 11.9.17 ועד 16.9.17 (הצדדים לא הרחיבו בשאלת זהות התובעות ה"נכונות" ואולם המדובר בסוגיה תיאורטית לאור כל המפורט להלן).

לטענת התובעות, הנתבעת מכרה להן "מוצר פגום בדמות טיסות ע"י חברה שלא סיפקה את הסחורה". כמו כן הנתבעת ידעה "כבר שבוע קודם" למועד הטיסה שבוטלה על מספר ביטולי טיסות של החברה ועל אף זאת נימנעו מליידע את התובעות בכך, כמו גם נימנעו מלספק מוצר חליפי.

הנתבעת הוסיפה וציינה כי ביום השביתה עידכנה היא מיוזמתה, טלפונית, עשרות לקוחות בגין ביטול הטיסה וכי הנציג מטעמה מעולם לא התחייב להחזר כספי ע"י הנתבעת.

תרעומת התובעות באשר לביטול הטיסה ואי הנוחות שנגרמה כתוצאה מכך, כמו גם תביעתן את הנתבעת בהתאם מובנת היטב, במישור האנושי.

...

משלא מצאתי לחייב בדין את הנתבעת, ממילא נדחית התביעה נגד הצד השלישי.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית אם כן, ללא צו להוצאות.

ע"י עו"ד ארקדי פרגמנט ו/או עו"ד טטיאנה פרגמנט פסק דין לנתבעת 1 לפניי תביעה כספית על סך 16,210 ₪ שעניינה פיצוי בגין ביטול עסקת רכישת חבילת נופש אשר כללה בין היתר, כרטיסי טיסה ושהות במלון ונרכשה על ידי התובעים דרך סוכנות נסיעות.

אקדים ואעיר כי התובעים בכתב תביעתם מיקדו תביעתם לפצוי בבטול הטיסות בלבד ולא בבטול חבילת הנופש כולה אך, מהראיות שהובאו לפניי עולה כי התובעים רכשו חבילת נופש הכוללת טיסות ולא טיסות בלבד.

עוד העידה "באותו רגע לא היה לי חשד שחברה כזו גדולה של חופש ותעופה יכולה לפשוט רגל". הנתבעת טענה כי אין לה כל אשמה שכן "בעיניין הזה אני עבדתי כפי שצריך, בדקתי את הספק והוא היה בסדר גמור. תמיד יש שמועות אם נגיד חברה בקשיים אני לא מוכרת כרטיסים של חברה כזו. יש הרבה ספקים שכן עושים טיולים ועושים חבילות נופש לא מוכרים. אני עובדת רק עם ספקים מוכרים ועובדת רק במערכת. לא הייתה לי שום כוונה ולא לעובדת שלי למכור לאנשים משהו שלא יצא לפועל. עובדה שלקחתי שיק דחוי והעברתי את הכסף שלי לספק במקום הלקוח, בסוף הוא ביטל את השיק ואני יצאתי בהפסד.." (עמ' 3 ש' 17 ואילך לפרו' מיום 31.3.19).

...

היא אישרה כי היא מאמינה שנגרם לתובעים נזק כפי שנגרם לחברה שלה ואמרה " הנזק הנפשי שלהם רציתי לעזור ולתת להם חופשה והם לא הסכימו. אמרתי חופשה לא בחינם אני לא מארגנת אני עובדת שכירה כמוך. אם יש לך כסף אתה יכול לקנות בכסף שלך. אני עובדת ועובדת לפי חוקים. לא היה מדובר על כסף כי הלקוחות לא הגיעו למשרד באותו יום." לאור האמור, אני דוחה את הטענה לעשיית עושר ולא במשפט וקובעת כי אין מקום לחייב את הנתבעת להשיב לתובעים כספים ששילמו.

משמצאתי כי דין התביעה להידחות שכן, לא הוכח כי הנתבעת הפרה חובה מהחובות המוטלות עליה ולא הוכח כי התרשלה, הפרה חוזה או עשתה עושר ולא במשפט הרי שאין מקום לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. עם הצדדים הסליחה שפסק הדין ניתן רק כעת עם שובו של מותב זה מחופשת לידה ובהעדר אפשרות לחתום פסקי דין בתקופה האמורה.

סוף דבר סוף דבר, התביעה נדחית.

לאחר שתביעתה של סוכנות הנסיעות נדחתה בבימ"ש השלום (תוך קביעה כי במועד ובנסיבות בהן בחרו התובעים לשוב לביתם לא ניתן היה לצפות מהם כי ימשיכו וימתינו בתנאים כפי שהוצגו שם למועד טיסה בלתי ידוע) הגישה חברת הנסיעות ערעור על פסה"ד. בהחלטתו, לאחר שהותיר ביהמ"ש המחוזי (במסגרת ע"א (מחוזי ת"א-יפו) 23105-03-16) את הקביעות העובדתיות אשר בפסה"ד של בימ"ש השלום על כנן, קבע ביהמ"ש כי סוכנות הנסיעות היא איננה "מארגן הטיסה" וכי בהתאמה, לא עמדה לנתבעים שם (התובעים כאן) זכות לבטל את החיוב, הן בהיעדר יריבות ישירה מכח חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי תנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: חוק שירותי תעופה), והן בשל העובדה שלטעמו מילאה סוכנות הנסיעות את כל החובות המוטלות עליה כלפי הנוסעים, שכן אין לצפות ממנה כי תעמוד בקשר עם כל נוסעיה בהיתחשב בנסיבות אשר נוצרו, למתן מענה בזמן אמת.

ואולם גם מבלי שנבקש לערוך גזירה כאמור דומני כי משאין חולק כי הטיסה החלופית לא יצאה משדה"ת בעובדה במהלך השעות הארוכות עד לשעה 18:00 ביום 24.6.14, כאשר מועד היציאה המקורי שהיה מתוכנן הוא ביום 23.6.14, יש לראות בו משום הפרה צפויה, לכל הפחות, של התחייבויות לספק את הטיסה המיועדת וחבילת הנופש המוזמנת לתובעים.

...

כאמור, שוכנעתי כי שירותים כאמור לא ניתנו על ידי הנתבעת או מי מטעמה עד לשעה 18:00, והתרשמתי, בין היתר על סמך העובדות המפורטות בפסק דינו של בימ"ש השלום בהליך שבו לקחה הנתבעת חלק (כנתבעת מס' 5 שם) בת.א. 31922-09-15 הנ"ל, כי הנתבעת אף לא הקפידה על מערך המעניק מענה הולם ללקוחות השונים בכל הנוגע לתיאום אל מול הנהלת השדה ואל מול חברת התעופה שאמונה היתה על הוצאת הטיסה לדרכה.

כן אציין כי מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה מחויבת היתה בתשלום אגרת מיסי הנמל מעת שהוחתם דרכונם של התובעים כאן, לאור סבירות הטענה ובהיעדר ראיה לסתור.

בנסיבות אלו דומני כי יש להורות על ביצוע השבה חלקית בלבד, ואני קובעת כי הנתבעת תשיב לכל זוג תובעים 50% בלבד משיעור התמורה ששילמו.