תביעה בגין ביטול חבילת נופש ואי מתן שירות

לפניי תביעה להחזר כספי בגין ביטול חבילת נופש שרכשו התובעים, אזרחים ותיקים, מהנתבעת, ובגינה שילמו לה סך בשקלים חדשים של 7,000 דולר ארה"ב (להלן: "העסקה") אין מחלוקת כי התובעים, אשר הישתתפו בעבר בטיולים מאורגנים של הנתבעת, הזמינו ביום 9.6.2021 מהנתבעת טיול לאיסלנד, אליו היו אמורים לצאת ביום 19.8.2021, ואת השתתפותם בו ביטלו ביום 8.8.2021.

לעניין זה ראו למשל ת"ק (חיפה) ביטון נ. נופש ופנאי – שלמה אפל בע"מ (נבו, 3.8.21), ואולם, כפי שנקבע בת"ק (אשדוד) 8509-07-20 שהוזכר לעיל - " המגמה הפסיקתית המסתמנת היא שלא ניתן לקבוע שיש להחיל על עיסקאות מן הסוג המפורט בכתב התביעה, את זכות הביטול המוארכת." משהובהרה המסגרת הנורמאטיבית, להלן אתייחס לעובדות המקרה דנן וישום הדין עליהן.

עוד ראוי לציין כי נציג הנתבעת העיד שבחודש אוגוסט 2021 איסלנד הייתה אחד היעדים היחידים אליהם ניתן היה לטוס (בשל התפשטות מחלת הקורונה), וזו הסיבה, להשערתו, כי הנתבעים בחרו ביעד זה. בנוסף, נציג הנתבעת העיד כי בשל מדיניות הביטולים הקשיחה של ספקי השירותים של הנתבעת, זו לא קיבלה החזר כלשהוא בגין הסכומים ששילמה לספקים עבור השירותים שהתובעים אמורים היו לקבל.

...

התובע לא הכחיש שקיבל את המסרונים, העיד ש'יתכן' שקראם, ויתרה מכך הוא צרף העתק מהם לכתב התביעה כנספח א. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי התובעים היו מודעים למדיניות הביטול של העסקה, ולכל הפחות כי היה עליהם להיות מודעים לה, וכי הנתבעת עשתה כל שביכולתה כדי לידע את לקוחותיה בכלל והתובעים בפרט במדיניות זו ולעודדם לעשות ביטוח לדמי הביטול הגבוהים במיוחד בטיול זה, אך התובעים לא שעו להמלצה זו, וסיבותיהם, שלא הובהרו בפניי, עמם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי באריכות את הצדדים ועיינתי במוצגים שהוצגו ובהודעת התובעים מיום 3.4.22, כמו גם נתתי דעתי להוראות חוק הגנת הצרכן ותכליתו ולפסיקה הנוגעת לפרשנות הוראות אלו, הגעתי למסקנה כי העסקה שכרתה בין הצדדים אינה בבחינת עסקת מכר מרחוק, ולחלופין כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי יש להחיל בעניינם את הוראות סעיפים 14ג1 ו14ה(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן, ולכן דין התביעה להידחות: במקרה דנן לא הוכח בפני שההתקשרות בין התובעים לבין הנתבעת נעשתה בעקבות שיווק מרחוק, וכן כי נעשתה 'פניה' של הנתבעת אל התובעים על דרך של פרסום כלשהו.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

מונחת לפניי תביעה כספית להשבת הסכום ששולם לנתבעת בגין חבילת נופש שלא יצאה אל הפועל נוכח ביטול יום לפני מצד התובעת בשל הדבקותה בנגיף הקורונה, במסגרת בדיקה יזומה שנעשתה על ידה בשל דרישת הנתבעת קודם לטיול.

ואולם, לא ניתן לבטל אותה אם מדובר בפחות משבעה ימים קודם למועד קבלת שירות הנופש.

...

בניגוד לעמדת הנתבעת, אני סבורה כי בעניינו חלה עסקת מכר מרחוק עת המחוקק אינו דורש קשר ישיר בין צרכן לבין עוסק ספציפי ודי בפרסום לטיול שנשלח לתובעת באמצעות צד ג' עת מדובר בפרסום של הנתבעת כששמה מתנוסס מעל תכנית הטיול תוך הצעה למטיילים להירשם ומשכך די בעסקת המכר בעקבות שיווק מרחוק ללא נוכחות משותפת של הצדדים לעסקה עת זו נעשתה כאמור בעקבות פרסום (פעולת שיווק מרחוק).

  החוק אפוא קובע כי אפשר לבטל עסקה לרכישת שירותי נסיעה, הארחה, חופש ובילוי שהתבצעה ב"מכר מרחוק" בתוך 14 יום מיום ביצוע העסקה, או מיום קבלת טופס הגילוי, לפי המאוחר ובתנאי שמועד ביטול העסקה חל בתוך 7 ימים שאינם ימי מנוחה לפני מועד מתן השירות.

אדגיש שוב, אומנם לפי הוראות חוק הצרכן אין חובה שכזו אולם בשים לב לכך שלפי חוק הגנת הצרכן גם אין חובה להשיב בגין ביטול טיסות או נופשים נוכח תקופת הקורונה והסגרים שהוטלו בארץ ובמרחב השמיים ומשכך השער היה אמור להינעל בתחילתו, הרי שעניינים אלו נבחנו תחת מדיניות הסיכול וגם אם תופעה זו הייתה צפויה או בגדר כוח עליון שכבר עוגן בחוזים מסוימים (לעצם ביטול בשל כוח עליון) וחברות הביטוח החלו לבטח גם בגין החשש מפאת ביטולים נוכח הידבקות בנגיף הקורונה, אני סבורה כי חרף קיומו של חוק ספציפי בהגנת הצרכן הרי שיש לבחון זאת תחת המאטריה של חוק החוזים – אם תחת דיני הסיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים עת שני הצדדים אינם אשמים (אולם כאן הצד ייטה לטובת הנתבעת יותר הגם שכל צד נושא בחלוקת האחריות וזאת בשל כך שניתן היה לבטח וניתן היה לייתר את המחלוקת והדבר כבר היה צפוי והביטול לא היה מצד הנתבעת בשל צד ג' משהטיסה יצאה אל הדרך ועל פניו אין הבדל בין חולי בגין קורונה לחולי אחר), ואל מול זאת כהקשה מסעיף 10 לחוק החוזים מקום בו לא חלה ההגנה של ביטול עסקת מכר מרחוק לעניין מועד הביטול ומשכך חלים דיני החוזים ואלו מבקשים הלכה למעשה, לבחון את נזקו של הצד שכלפיו הופר החוזה הדורש פיצוי (כשכאן זו התובעת ולא הנתבעת משאינה תובעת) עת עליו להציג אסמכתאות להפסדים בדבר תשלומים ששולמו נוכח הסתמכות עת כלל הוא בדיני חוזים שמי שנפגע מהפרת חוזה צריך להוכיח את נזקו על מנת שיהא זכאי לפיצוי עת בית המשפט אינו פוסק פיצויים על דרך האומדנא מקום בו ניתן להוכיח אותם בנקל ועל התובע העותר לפיצוי להראות נזקו ולהוכיח שאותו נזק היה נזק סביר וצפוי בשעת הכריתה ורק אז יהא זכאי לפיצוי (רת"ק 39738-09-20 אלבז נ' אלחרר (9.12.20)) ובנדון דידן מכוח עילת עשיית עושר (שאינו רלוונטי בנסיבות רגילות כאמור נוכח האיזון שערך המחוקק בחוק הגנת הצרכן והעוסק אינו נדרש להוכיח דבר) עת אין מדובר במקרה סטנדרטי ולא הוכח שהנתבעת לא קיבלה כל החזר בגין ביטול ההשתתפות וכי נגבו ממנה כלל התשלומים ללא יכולת התקזזות עתידית מול הספק, עבור כל הימים של הטיול.

הלכה היא כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

אולם דומני כי עסקינן במצב ייחודי שצפוי הוא לשני הצדדים, והקושי הוא מחד שניתן היה לערוך ביטוח לדבר שהוא בגדר צפוי ומנגד, לא הוכח לפניי ההפסד שגבתה הנתבעת, לא הוכח לפניי כי נעשו מאמצים לבקש החזר עת מדובר בתקופת הקורונה והפסיקה הביעה עמדתה כאמור בעניין חובת הסוכן או הספק לנקוט מאמץ אקטיבי, כמו גם העדר מסמך גילוי עסקה בנפרד (אם כי בנסיבות בהן הביטול הוא יום לפני הרי ברי כי במדי הביטול הם גבוהים מאוד), כל שכן עת מדובר באזרח ותיק, כשחבותה היא מול הצרכן הסופי ולא רק מול המארגן כפי שציירה זאת בנימוק שאין מדובר בעסקת מכר מרחוק משלא הייתה התקשרות ישירה בין השניים אלא באמצעות צד ג' (כאשר אין הדבר שונה מסוכן-ספק-צרכן לעניין זה וגם סוכן וגם ספק יכול ויחויבו לפי תנאי עסקת מכר מרחוק ואין בידי לקבל את הניסיון להרחיק עצמה משאין חולק שלא התובעת הרימה טלפון יזום לנתבעת לברר האם יש טיול בקנה אלא הנתבעת פרסמה את הטיול על מנת שלקוחות פוטנציאליים יירשמו).

לפני תביעה להחזר כספי בגין ביטול חבילת נופש, שרכש התובע מהנתבעת.

עסקת מכר מרחוק מוגדרת בסעיף 14ג (ו) לחוק הגנת הצרכן כדלקמן – ""עסקת מכר מרחוק" – היתקשרות בעיסקה של מכר נכס או של מתן שירות, כאשר ההיתקשרות נעשית בעקבות שיווק מרחוק, ללא נוכחות משותפת של הצדדים לעסקה;"

...

הנתבעת מצידה טענה כי התובע אינו עומד בדרישות תיקון 47, כי נוכח המועד בו ביקש התובע לבטל את העסקה אינו זכאי עוד להחזר כלשהו וממילא כי דין התביעה להידחות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, שמעתי באריכות את הצדדים ועיינתי במוצגים שהוצגו, כמו גם נתתי דעתי להוראות חוק הגנת הצרכן ולתיקון 47 לחוק הגעתי למסקנה כי העסקה שנחתמה בין הצדדים אינה בבחינת עסקת מכר מרחוק לעניין תיקון 47, כי התובע אינו זכאי להחזר כלשהו נוכח המועד בו הודיע על הביטול וממילא כי דין התביעה להידחות.

יחד עם זאת, ומשלא מצאתי כי בין הצדדים בוצעה עסקת מכר מרחוק כמובנה בתיקון 47, כאמור, הרי שאיני נדרשת להכריע בסוגיה זו. משלא התקיימה עסקת מכר מרחוק לעניין דרישת תיקון 47 ומשלא ביטל התובע את העסקה בפרק זמן של 14 הימים מביצוע העסקה וממילא כי במועד ביטול העסקה עמדו דמי הביטול על מלוא סכום העסקה הרי שדין התביעה להידחות.

עניינה של התביעה הנו, הזכאות להחזר כספי מלא בגין ביטול חבילת נופש שרכשו התובעים מהנתבעת.

(ד) הוראות סעיף קטן (ג) וסעיף 14ג1(ג) לא יחולו על עסקת מכר מרחוק של – (1) טובין פסידים; (2) שירותי הארחה, נסיעה, חופש או בילוי, אם מועד ביטול העסקה חל בתוך שבעה ימים שאינם ימי מנוחה, קודם למועד שבו אמור השרות להנתן; (3) מידע כהגדרתו בחוק המחשבים, תשנ"ה-1995; (4) טובין שיוצרו במיוחד בעבור הצרכן בעקבות העסקה; (5) טובין הניתנים להקלטה, לשעתוק או לשכפול, שהצרכן פתח את אריזתם המקורית.

...

העסקה התבצעה בסופו של דבר באופן מקוון ולא מול נציגת השירות, מכיוון שבדרך זו זכו התובעים להנחה, אותה לא רצו להפסיד.

סוף דבר, לא היה מקום לבטל את כל העסקה.

דין התביעה להידחות.

לפניי תביעה כספית לחיוב הנתבעים בהשבת הסך 10,534 ₪ ששלמו התובעים בגין מקדמה עבור חבילת נופש לזנזיבר, שלא יצא לפועל בשל משבר הקורונה.

התובעים טוענים כי בשל הגבלות הקורונה הם נאלצו לבטל את חבילת הנופש וכי דרשו מהנתבעת 1 השבת הכספים ששלמו כמפורט לעיל ואולם הנתבעת 1 נעלמה ולא ניתן היה לאתרה בכל דרך ולכן גם לא ניתן היה להשיב לידם את הכספים ששולמו כאמור.

הלכה למעשה, היתנהלות הנתבע 2 הייתה לקויה מיסודה משאיפשר לנתבעת 1 לפעול כפי שפעלה ולמעשה לא הוכח שהיה קשר בין החיוב של כרטיסה האשראי של התובעים להזמנת החופשה לחו"ל. זאת ועוד, העידר מעקב מצד הנתבע 2 על החיובים שהעבירה הנתבעת 1 במערכת הסליקה אצלו גרם לקשירת הנתבע 2 שלא לומר ליריבות ביו לבין התובעים, שבסופו של דבר הוא לא נתן כל שירות לתובעים והתובעים לא קיבלו כרטיס טיסה ולא מימשו נסיעתם לחו"ל. לסיכום, האופן שבו פעלו הנתבעים 1 -2 כפי שתואר על ידי הנתבע 2 בפרוטוקול הדיון (שורות 11-30 בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון) אפשרו להם לנהוג בכספי הלקוחות ובכלל זה התובעים, ככל העולה על רוחם.

...

בהקשר דומה למסקנה לעיל כבר נפסק כי העיסוק של הנתבע 2 חורג ממתן שירותי סליקה בלבד ואף חויב בהשבת כספים.

לסיכום בהינתן הנקוב לעיל, אני סבור כי הנתבעים, ביחד ולחוד, חבים בהשבת הכספים שקיבלו מן התובעים, כמפורט להלן: הנתבעת 1 תשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה בסך של 10,534 ₪ וזאת בהעדר הגנה והתייצבות לדיון.

אני סבור כי התובעים הוכיחו כי נגרמה להם עגמת נפש.