תביעה בגין ביטול הבטחה שלטונית ותום לב

בנוסף, יש לדחות את התביעות מכוח היתיישנות, שהוי כבד, מעשה בי דין, השתק דיוני, וחוסר תום לב. בחנתי בקפידה טענות הסף ומצאתי שיש לדחותן.

מעבר להיות פס"ד ג'וליס/567 פסק דין חלוט, הרי שיש לזכור את הנסיבות שהובילו אליו, לרבות כי בהמרצת הפתיחה שהגיש המנוח חמד לביטול פסק הדין שניתן ביום 18.03.1982, הצהיר על עצמו כי: "הנו הבעלים והמחזיק הבלעדי החלקה 3ב' בגוש 18461...". בנוסף, כי המנוח עלי העיד שהמנוח חמד הנו הבעלים היחיד של חלקה 3ב', וכי הוא ואחיו המנוח זידאן הם בעלי שטח אחר, מזרחית לחלקתו של המנוח חמד, כדלקמן: "...החלקה 3ב' בגוש 18461 נשוא הדיון היא החלקה הנטועה צנוברים ושקדים החלקה הזאת היא בשלמותה לחמד ואין לאחי, כל חלק. מזרחית לה יש לזידאן ולי שטח החלקה הוא 8 ד' בערך." בעת ביקורו של בית המשפט במקום ביום 27.10.1982, נכתב בפרוטוקול כי: "התובעים עלי וזידאן נמצאים מזרחה לברושים (חלקה זמנית 4) עד הסלע... בקוו ישר מן הסלע עד הדרך." כמו כן, בפס"ד ג'וליס/567 בית המשפט ציין כי: "חשובה מבין עדויות אלה להדגיש את עדותו של שיך עלי סאלח עאמר [המנוח עלי – א.א] אשר העיד כי חלקה זו בבעלותו של הנתבע, חמד [המנוח חמד, אחיהם של התובעים - א.א] שהחזיק בה ונטע עצים שונים (צנוברים, שקדים)... לפיכך ועל יסוד עדות הנתבע חמד צאלח עאמר [המנוח צאלח עאמר – א.א], הוכח לי כי החלקה במקור הייתה של סאלח עאמר אשר נתן אותה לחמד, הנתבע במתנה." פס"ד ג'וליס/567 ניתן, המנוח חמד הסתמך עליו, בגינו תבע את מדינת ישראל, וקיבל פצויי הפקעה בגין רכישת מחצית משטח החלקה, ת"א 907/00.

משכך, מעבר לכך שההבטחה השלטונית ניתנה לפני כ-40 שנים, זמן רב הפועל לחובת התובעים ולזכותה של המדינה בכל הקשור לזכות הנסיגה ממנה, ומעבר לכך ששינוי מדיניות המדינה בדבר ביטול פצויי הפקעה על דרך של מתן קרקע חלופית היתרחש בשנת 2004, זמן רב מאוד אשר יש בו כדי לעמוד לזכותה של המדינה לסגת מן ההבטחה השלטונית, ומעבר לכך שאכן יש קושי לקבל את העובדה שעילת הפרת ההבטחה השלטונית ועלתה לראשונה רק לאחר תיקון כתב התביעה מס' 2, בבחינת "טענה כבושה", הרי שעיקר העיקרים הוא כי הלכה למעשה, אין התכנות אמתית יישומית לאכיפת ההבטחה השלטונית, והפיצוי אשר יקבע, אם יקבע, הגיוני שיעשה על דרך של פיצוי כספי.

...

לאחר ששקלתי את המחלוקת בין הצדדים ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים, על רקע הפערים המשמעותיים בין חוות דעת שמאי הצדדים ועל רקע הפסיקה בנוגע לשיעור דמי החכירה האבודים שנפסקו על פי סעיף 13 לפקודת הקרקעות, אני קובעת כי שיעור דמי החכירה האבודים לפיו יחושבו הפיצויים לתובע, יהיה כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט.

פיצויים בגין גוש 18461, כדלקמן: חלקה 4 – 1,373,227 ₪ חלקה 7 – 533,270 ₪ חלקה 13 – 514,679 ₪ חלקה 14 – 2,630,597 ₪ חלקה 15 – 890,620 ₪ חלקה 20 – 261,809 ₪ חלקה 21 – 406,582 ₪ חלקה 22 – 443,680 ₪ חלקה 23 – 547,487 ₪ חלקה 31 – 42,566 ₪ באשר לתביעת טריף אשר בעניינה זכויות נוספות (חלקות 6, 9, 10, 11, 16, 17), כדלקמן: חלקה 6 – 514,006 ₪ חלקה 9 – 537,140 ₪ חלקה 10 – 1,244,184 ₪ חלקה 11 – 1,963,174 ₪ חלקה 16 – 1,950,051 ₪ חלקה 17 – 1,589,000 ₪ פסק דין דין התביעות להתקבל באופן חלקי.

אשר על כן ובמסגרת שיקול דעתי אני קובעת כי: המדינה תשיב לתובעים את החלק היחסי בתשלום האגרה בהתאם לקביעות פסק הדין.

הנתבעים התגוננו מפני התביעה ולאחר תאור העובדות שהובאו לעיל, לצד סבלם במעבר בין הדירות, טענו בתמצית כי הדירה מתאימה בדיוק לצרכיהם וכי אינה דירה בת 4 חדרים, וכן טענו כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ובהיעדר עילה וכי "כל מטרתה להלך אימים על הנתבעים". בישיבה שהתקיימה ביום 17.6.19 המליץ בית המשפט (המותב שדנה אז בתיק, כב' השופטת (בדימוס) גלית אוסי-שרעבי) לצדדים נוכח רגישות המקרה לבא בדברים בניסיון למצוא פיתרון מעשי למחלוקת נושא ההליך.

די בעובדה שמנהל סניף של התובעת אינו בעל הסמכות לקבוע את זכאות דיירים לדיור צבורי והיקפה ורק משרד השיכון מוסמך לכך כדי לשלול קיומה של הבטחה שלטונית מחייבת בעניינינו, ולטעמי אין מדובר בהבטחה שלטונית מחייבת אף מנימוקים נוספים כגון העובדה שמספר החדרים בדירה אינו הבטחה אלא תאור מצב וההנחה העובדתית שבבסיס ההסכם בין הצדדים ובמידה שמדובר בנתון שגוי לא ניתן להיתעלם מכך ונימוקים נוספים, אך אין זה המקום להרחיב בכך שעה שממילא מדובר בטענה המהוה הרחבת חזית אסורה.

כאן המקום לציין כי מיד לאחר סיום תשובת העדה הגב' משולמי שמתוכה הובאו הציטוטים דלעיל שאל אותה ב"כ הנתבעים – "אם התקנות (=הוראת השעה – א"ב) בוטלו, מדוע הגשתם תצהיר לגבי זה?" (שם, שורה 9), אלא שמדובר בשאלה תמוהה שכן הנתבעים היו אלו שבישיבת יום 15.3.21 עמדו על דחיית התביעה נוכח קיומה של הוראת השעה (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 20-19) ובמענה לכך, בהתאם לרשות שניתנה לתובעת, באה תשובתה הנתמכת בתצהיר בנושא זה (בקשה 16 מיום 22.4.21) אשר הוגשה טרם ביטול הוראת השעה.

האם יש להימנע מפינוי הנתבעים מטעם אחר הנתבעים העלו מספר טענות בעטיין הם סבורים כי אין מקום לפנותם מן הדירה, לכאורה אף ללא קשר למסקנה לעניין מספר החדרים בדירה, ובהן הטענה בדבר חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מצד התובעת וכן הטענה שיש בין הצדדים חוזה מחייב ובמידה שיש להורות על ביטולו הכרח להתנות את הביטול בהשבת המצב לקדמותו ופיצויים.

...

האם יש להמנע מפינוי הנתבעים מטעם אחר הנתבעים העלו מספר טענות בעטיין הם סבורים כי אין מקום לפנותם מן הדירה, לכאורה אף ללא קשר למסקנה לעניין מספר החדרים בדירה, ובהן הטענה בדבר חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מצד התובעת וכן הטענה שיש בין הצדדים חוזה מחייב ובמידה שיש להורות על ביטולו הכרח להתנות את הביטול בהשבת המצב לקדמותו ופיצויים.

לאור האמור, לבד מהפרחת הסיסמאות "מסע צלב" ו-"שימוש בהליכי משפט שלא כדין" לא הוכח מאומה המבסס טענות אלו, ואדרבה – ההפך הוא הנכון – הוכח כי לבד מן הטעות המקורית, עליה מובן כי יש להצטער, נהגה התובעת כדין הן לפני והן במהלך ניהול הליך זה. אשר על כן, גם טענה זו של הנתבעים נדחית.

אשר על כן אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לפנות את הדירה, אולם בשים לב להיות זכאים לדיור ציבורי ולכך שמקור המצב בטעות של התובעת יעשה הדבר כנגד הצעת דירה חלופית בת שלושה חדרים ההולמת את זכאותם, ככל האפשר בסמוך לדירה הנוכחית על מנת שלא יזדקקו להעתיק את מרכז חייהם, וכזו המותאמת למצבם הבריאותי בשים לב לקביעות משרד השיכון (דהיינו – לאו דווקא בקומת קרקע).

בתצהיר נכתב במפורש – "ידוע לנו ואנו מסכימים לכך כי אם לא נקיים התנאים המובאים לעיל, או אחד מהם, יתבטל מאליו אישור המינהל למסירת הנחלה הנ"ל אלינו וכל זכות או רשות ביחס אליה תיפקע עם תום המועד של שלוש השנים האמורות, ולא תהיינה לנו כל תביעות או טענות כלפי המינהל בגין הביטול הנ"ל...". התובעים הודו כי פעלו בנגוד לדין ועשו במקרקעין כבתוך שלהם, מבלי לקבל לכך כל היתר ורשות מן הרשות.

בבג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 בעמ' 710-711, נקבע: "בית המשפט לא יאכוף, דרך כלל, הבטחה מינהלית שניתנה על ידי גוף שילטוני שאינו מוסמך לתיתה... אי אכיפה של הבטחה אשר ניתנה בחוסר סמכות נועדה להגן על אינטרס צבורי מובהק... למנוע מצב שבו אדם הנושא בתפקיד צבורי יוכל להבטיח את הישר בעיניו, והרשות הציבורית תחויב לעמוד מאחורי הבטחתו ותחויב לשאת בעולה של הבטחה זו. הכרה בתקפות הבטחה כזו, עלולה לקעקע את יסודות המינהל הצבורי ולשבש את מערכת הניהול הארגוניות והכספיות של המערכת הציבורית. הנזק העלול להגרם לפרט מהיעדר אכיפה של התחייבות שניתנה תוך חריגה מסמכות, עשוי ברוב המקרים להיות קטן בהרבה מהנזק הרב העלול להגרם מאכיפתה לאנטרס הצבורי הכללי". במרוצת השנים נקבעו בפסיקה מספר הילכות בסוגיה זו – בג"ץ 135/75 סאי-טקס קופוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673 בעמ' 676, נקבע: "כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום לב. כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח ואם במישור הפרטי, לפי סעיפם 12(א) ו-39 לחוק החוזים-חלק כללי) התשל"ג-1973, חייב אדם, במשא מתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה, לנהוג בתום לב רשות ציבורית בעניינים שבינה לבין האזרח, לא כל שכן 'הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה בה ההגינות הציבורית דרושת שההבטחה תקוים הלכה למעשה כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות המימשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת, במקרה זה או אחר מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקבל על עצמו כלפי האזרח בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הבצוע המעשית". בג"ץ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות (בג"ץ250/78 אביוב נ' שר החקלאות) פורטו התנאים המצטברים הנדרשים לחיובה של הרשות לקיים הבטחה שנתנה, ואלה הם: א. נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; ב. הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; ג. הוא בעל יכולת למלא אחריה; ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה.

...

מאחר ונקבע, כי לתובעים, כיום, אין כלל זכויות במקרקעין בנחלות, הרי שאין מנוס מקביעה כי יש לפנות את המקרקעין מכל הנמצא עליהם – להרוס את הבניינים, ולהשיב את המצב לקדמותו.

סופו של דבר התביעה נדחית.

תביעת התובעים 1-5 נדחית.

ההחלטה מושא העתירה מלמדת, כי היתנהגות המשיבה חסרת תום לב באופן משווע ונגועה באי צדק.

במסגרת הסעיף האמור נקבע, כי "בית המשפט לעניינים מנהלים ידון באלה- (1)  עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעיניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מנהלית) (2)  ערעור המנוי בתוספת השנייה (להלן - ערעור מינהלי) (3)  תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מנהלית) (4)  ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק." ברע"א 3062/16 יהושע קלמן נ' מועצה אזורית דרום השרון ציין בית המשפט העליון, כי בסעיף 5 לחוק נקבע מבחן כפול לשם קביעת סמכותו העניינית של בימ"ש לעניינים מינהליים בעתירה מנהלית: בחינת מיהות הגורם שנתן את ההחלטה- האם מדובר בהחלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק ובחינת מהות העניין- האם מדובר בעיניין המנוי בתוספת הראשונה.

בעת"מ (מנהליים ת"א) 25748-04-19 נכסי חלקות 27 26 בגוש 7096 בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל מצא בית המשפט לעניינים מינהליים, כי אין לו סמכות עניינית לידון בתובענה מאחר ואמנם מבחינת מהות העניין מדובר בעיניין המנוי בתוספת הראשונה אולם מבחינה מיהות הגורם שנתן את ההחלטה הרי שמדובר בגוף שאינו מנוי בתוספת.

אכן, כפי שטענה המשיבה, אין די בטענה בדבר הבטחה מנהלית או הבטחה שלטונית כדי ללמד, כי הסמכות העניינית לידון בעתירה מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

...

אינני מקבלת את טענת העותרים לפיה לא התגבשה הקצאה ראשונית מאחר ולא היה בידם לתפוס חזקה בקרקע.

בעת"מ (מינהליים ת"א) 25748-04-19 נכסי חלקות 27 26 בגוש 7096 בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל מצא בית המשפט לעניינים מנהליים, כי אין לו סמכות עניינית לדון בתובענה מאחר ואמנם מבחינת מהות העניין מדובר בעניין המנוי בתוספת הראשונה אולם מבחינה מיהות הגורם שנתן את ההחלטה הרי שמדובר בגוף שאינו מנוי בתוספת.

מקובלת עליי טענת המשיבה, לפיה לאחר זכיית העותרים במכרז וכריתת ההסכם בינה לבינם הרי שמערכת היחסים בין הצדדים היא במישור ההסכמי.

עוד טוען העותר כי האגודה והמועצה פועלות כשלוחות של רמ"י וכידה הארוכה, ומאחר ופעלו בהרשאת רמ"י - תוצאת פעולותיהן מחייבות את רמ"י. לטענת העותר, מאחר ובוטלה העסקה עם גלאט על ידי רמ"י, הרי שהעותר הוא רוכש הזכויות הראשון בזמן וגלאט - שעימם חודשה העסקה לאחר מכן - הנם בבחינת רוכש הזכויות השני בזמן, שנסוג על פי דין מפני הרוכש הראשון, קרי, העותר.

עוד טוען העותר כי גם אם יחשב רוכש שני בזמן, הרי שהוא קודם לגלאט, מאחר ורכש את הזכות תוך הסתמכות על הבטחה והרשאה שלטונית מפורשת, בתמורה ובתום לב, ונרשם אצל האגודה והמועצה המהוים גורם מורשה של רמ"י. לטענת העותר, בהתנהלות רמ"י נפלו פגמים מהותיים, ובין היתר, משוא פנים, הפלייה, חוסר תום לב, שיקולים זרים וחוסר סבירות.

העותר טוען מנגד כי טענת השהוי נטענת שלא בתום לב מאחר ורמ"י היא זו שהשיבה לפניית העותר שנשלחה אליה ביום 5.8.2020, רק ביום 25.10.2020, כשלושה חודשים לאחר הפנייה וכי ימים ספורים לאחריה, ביום 1.11.2020, הוגשה התביעה האזרחית מצד העותר (שנמחקה), ולאחר מכן הוגשה העתירה ביום 23.11.2020.

העותר טוען כי ההחלטה אינה סבירה, אינה חוקית, פוגעת בו ומנוגדת לדין – וכי על בית המשפט להתערב בה. לטענת העותר, בהחלטה נפלו פגמים מהותיים, היא נגועה במשוא פנים, הפליה, חוסר תום לב ושיקולים זרים, ההחלטה מגלמת הפרה של חובת ההגינות וחובת תום הלב ביחסיה עם האזרח – ולכן, דינה להתבטל.

...

קרי, הקושי שיש בכך שרמ"י לא עדכנה את הגורמים הרלבנטיים לגבי החלטה בזמן, לא הופכת את ההחלטה כשלעצמה לבלתי סבירה ולכזו אשר בית המשפט יתערב בה. כידוע, בית המשפט המקיים בחינה מנהלית של החלטת הרשות, יסתפק בבדיקת השאלה אם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות ולא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו, לאמור: "בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו ... כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממיתחם הסבירות, כלומר כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל, לא יתערב בית-המשפט בהחלטה ... " (בר''מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, עמ' 766 (10.5.2004)); וראו בדומה את בג"ץ 4675/03 פייזר פרמצבטיקה ישראל נ' מנכ"ל משרד הבריאות, עמ' 27 (12.5.2011); ועע"מ 6466/19 משרד הביטחון נ' עמותת חברות הסיעוד (11.10.2020), שם נפסק: "בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות ולא שם עצמו בנהליה, ואין הוא קובע מה ההחלטה שהוא היה מקבל באותן הנסיבות. בית המשפט בוחן אם החלטת הרשות נתקבלה כדין ומשיקולים ענייניים, ואם היא מצויה במתחם הסבירות. ... (ע"א 334/01‏ מדינת ישראל נ' אבו שינדי, פ"ד נז(1) 883, 895 (2003); עע"ם 1847/06 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל משרד האוצר החשב הכללי, בפסקה 6 (25.4.2007) (להלן: עניין בזק); עניין דגש סחר חוץ, בפסקה 37)." לכן, ההחלטה בדבר חידוש העסקה, נשוא העתירה, הינה סבירה - ולא מצאתי להתערב בה. כך, ניתן למעשה כבר בשלב זה לקבוע כי דין העתירה להידחות ולסיים את הדיון – ועם זאת, אתייחס עוד בקצרה לטענות הנוספות של העותר, אשר אף אותן יש לדחות, כפי שיפורט להלן.

עוד אפנה לבג"ץ 2020/19 קיבוץ נחל עוז נ' מדינת ישראל משרד החקלאות (5.1.2020), אשר אמנם עוסק בתחום שונה, אך נפסק באופן עקרוני, לגבי "הבטחות שלטוניות" נטענות, כך: "ההלכה מקדמת דנא היא כי מתוקף תפקידה כנאמן הציבור, חייבת הרשות המנהלית להתחשב באינטרס ההסתמכות של הפרט (עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן, פסקה 20 (31.5.2016); בג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 285 (2005); בג"ץ 6951/17 אפיקי מים אגודה שיתופית חקלאית נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 29 (3.4.2019)). כדי שעיקרון ההסתמכות יחול במקרה קונקרטי, על הטוען לו להוכיח כי הוא היה סביר בנסיבות העניין. אך גם אז, הסתמכות הפרט אינה מגבילה את סמכותה של הרשות, אלא מהווה אך שיקול אחד מתוך השיקולים האחרים שעליה לבחון בתוך מכלול שיקוליה (בג"ץ 8371/09 דורון נ' שר הפנים, פסקה 16 (7.7.2010)). היינו, כמו רוב הזכויות, אין הזכות הנבנית על עיקרון ההסתמכות, זכות אבסולוטית אלא יחסית. היא נדחית לעתים לפני שיקולים אחרים ולעתים היא עצמה אינה חזקה דיה כדי שתימשך לאורך זמן". מכאן, שטענות העותר לפיהן רמ"י הבטיחה לו "הבטחה מינהלית" מחייבת – בין אם ישירות ובין אם באמצעות האגודה או המועצה – נידחות, ובוודאי שאין בהן כדי לשנות ממסקנתי כי ההחלטה נשוא העתירה (החלטה בדבר חידוש ההסכם עם גלאט) היתה החלטה סבירה.

סיכום – אשר על כן, נוכח האמור במצטבר – אני דוחה את העתירה.