תביעה בגין בטונדות של העירייה

בית משפט השלום בראשון לציון תא"מ 45225-04-19 נחום נ' עריית ראשון לציון תיק חצוני: בפני כבוד השופט אבי סתיו התובע: אמנון נחום הנתבעת: עריית ראשון לציון בשם התובע: עו"ד אברהם נח נווה בשם הנתבעת: עו"ד קטי בר-און פסק דין

מדובר בנזק שנראה שניגרם עקב פגיעה של רכב כבד, ואין תרחיש הגיוני לפיו רכב כבד אחר נסע בקירבת הבית בדיוק באותו זמן (ויודגש, כי מדובר במיגרש שהיו בו בטונדות ופסולת אותן פינתה הנתבעת, כך שאין זה מקום שסביר שייסעו בו רכבים).

אשר לשכר טירחת עורך דין, הגם שסכום הפצוי שנפסק אינו גבוה, הרי שבהתחשב בהקף העבודה שנדרשה להתרשמותי במסגרת ההליך ובנסיבות העניין, שכר הטירחה הראוי עומד לדעתי על סך של 5,000 ש"ח. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 14,670 ש"ח, בתוספת הפרישי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה, וכן הוצאות משפט בסך 4,085 ש"ח ושכר טירחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

...

המומחה אישר, בהגינותו, כי אינו יכול לקבוע מבדיקת הנזקים לבדם מתי הם התרחשו, אולם ניתן כאמור להגיע למסקנה ברורה בעניין זה מעדויות התובע ובנו ומהשתלשלות האירועים.

בנוסף, בנסיבות העניין אני סבור כי מגיע לתובע גם פיצוי בגין עוגמת נפש, שעה שהנתבעת לא קיבלה אחריות על נזק שבבירור מוטל עליה.

אשר לשכר טרחת עורך דין, הגם שסכום הפיצוי שנפסק אינו גבוה, הרי שבהתחשב בהיקף העבודה שנדרשה להתרשמותי במסגרת ההליך ובנסיבות העניין, שכר הטרחה הראוי עומד לדעתי על סך של 5,000 ש"ח. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 14,670 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה, וכן הוצאות משפט בסך 4,085 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

בית משפט השלום בכפר סבא ת"א 47770-11-10 ברקליפה נ' עריית יבנה ואח' תיק חצוני: תיק עזר לפני כב' השופטת מירב בן-ארי התובע: גבי-גמליאל ברקליפה ע"י עו"ד ג. רוזנר הנתבעות: 1. עריית יבנה 2. איילון חברה לביטוח בע"מ ע"י עו"ד ד. מוזס פסק – דין

בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית, התובע ועדיו טענו כי התובע "נפל" על "פינת משטח הבטון", "תוך כדי משחק". בחקירות הנגדיות של התובע ועדיו עלתה לראשונה גרסה חדשה, לפיה התובע לא ניתקל במשטח הבטון תוך כדי משחק עצמאי, אלא לאחר שבמהלך המשחק שחקן אחר דחף אותו בכתפו, והוא "הועף" מחוץ לגבולות המיגרש (עמ' 5 ש' 21).

דהן, שנחקר נגדית בדיון נוסף, העיד כי התובע "התגלגל, נפל על הצד, על צד ימין, על הפינה של הבטונדה" (עמ' 18 ש' 20).

...

לסיכום: אירוע התאונה לא הוכח, התובע ועדיו הביאו מספר גרסאות, שקיימות ביניהן סתירות ומנגנון התאונה אינו מסתבר, בפרט בכל הקשור למשטח הבטון.

לפיכך, גרסת התובע באשר לאירוע התאונה, והאחריות של הנתבעת – לא הוכחו, ודין התביעה להידחות.

סיכום התביעה נדחית.

עילות התביעה כפי שפורטו בכתב התביעה הם וכן בפסה"ד שניתן בבימ"ש קמא ביום 26.2.17 (סעיפים 3-15): עילות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"): - מכתב מטעם המערער ונתבעת 2 המופנה לעריית חולון מיום 17.5.09 שמכותבים לו מחלקת ההנדסה, המחלקה לפיקוח הנדסה, ועדת הרשוי למתן היתר והועדה המקומית לתיכנון ובנייה.

ביום 7.3.2010 עת שהו התובעים וילדיהם בעבודה ובבית הספר, הציבו הנתבעים בטונדות ושקי חול ענקיים במעבר לביתם.

נקבע כי פסה"ד מיום 26.2.17 מבוסס על הערכה כללית של ניזקם של התובעים בגין לשון הרע, חדירה לפרטיות ונגישה וחסר בו פירוט העילות שנתבעו, כמו גם חלוקת הפצוי לראשי נזק.

...

אני סבורה כי הנמקת בימ"ש קמא, על אף היותה קצרה ביחס לחלק מעילות התביעה, היא מספקת, וזאת בהתחשב במכלול הנסיבות שעמדו בפני בימ"ש קמא ובהצטרף נימוקים אלה למכלול הנימוקים בפסה"ד הראשון .

בנסיבות אלה, בשים לב לכך שבמסגרת פסה"ד הראשון הודגש כי המערער אישר את כל שנטען נגדו וניסיונו להצדיק את אופן התנהלותו לא התקבל, אני סבורה כי פסה"ד השני נומק כדבעי ואינו חסר באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

נטען כי התובע לא מעלה עילה ממשית כנגד הערייה לקרות הארוע ואין במתואר בכתב התביעה כדי להוות מפגע בטיחותי כלשהוא שיש לחייב בגינו.

מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לאור הפערים בין חוות דעת הרפואיות שהוגשו מטעם בעלי הדין, מונה האורתופד, פרופ' משה רופמן, כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. עפ"י מימצאי חוות דעתו מיום 30/08/19, נותרה לתובע עקב התאונה נכות קבועה בתחום האורתופדי בשיעור 5%.

עדות התובע בביהמ"ש במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש חזר התובע על גירסתו בתצהירו (ס' 6) כי את התרגיל על הספסל השבדי עשה לראשונה ביום הארוע וכי "...לפני כן היינו עושים זאת על בטונדות במגרשים קט רגל ועל מדרגה נמוכה ב- 10 ס"מ. הפעם הראשונה הייתה בעת הארוע על הספסל" (פ' עמ' 6 ש' 23- 24).

...

בחנתי טענה זו ואני מחליט לדחותה.

אשר על כן נחה דעתי לקבוע כי לא הוכחה אחריות נזיקית נגד הנתבעת מס' 1.

אוף דבר מכל האמור לעיל, אי מחליט לדחות אתה התביעה.

העדה אישרה כי החנתה את רכבה שם, אולם כשנשאלה אם היו עקבות של מדורות בסמוך לגדר, בהנתן הקרבה לכביש ולעצים הנטועים סמוך לגדר, השיבה: "אני לא יכולה להגיד שבסמיכות לגדר לא היו מדורות" והסבירה: "אולי רוצים לעשות מדורה לשבת על הגדר שיהיה נוח...אני חושבת שמי שירצה לעשות מדורה ירצה לשבת על הבטונדה. אבל זאת השערה". כאשר הוצעה לנהגת, בעת חקירתה, האפשרות כי מסקנתה היא פרי דברים שנאמרו לה ע"י גורמי המיקצוע שהגיעו למקום, ציינה שאיננה זוכרת מה נאמר, אולם ראתה, כאמור, את סימני השריפה תחת האאודי לאחר גרירתה והוסיפה: "זה נראה ככה. מבחינה הגיונית שהגעתי לשם ולא היה סביר שהרנו התלקח קודם והאוטו שלי נשרף קצת והאאודי נשרף לחלוטין, זה לא הגיוני. זה הגיוני שהתחיל מהאאודי ועבר לרנו ועבר אלי. זה לא סביר שהרנו שהיה באמצע נשרף קליל (הטעות במקור – י.א.ב) אני ממש חצי והאאודי הייתה גמורה לגמריי". בהמשך החקירה שינתה את עדותה והשיבה כי שאלה מה קרה, ונאמר לה שהדליקה החלה ברכב האאודי.

סע' 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". משמעו של סעיף 39 הנ"ל, בהקשר דכאן היא שחזקה כי נהג האאודי התרשל, אלא אם יוכיח אחרת.

סעיף 84 לטעמי, בהצטבר הנסיבות, חבותה של הערייה גוברת, מן הטעם שיש לצפות ממנה, בתור מי שהרשתה את הכניסה של כלי רכב לחניון ביום החג, ביודעין כי הובערו בו לילה קודם מדורות, כי תפעל להסרת כל מפגע הקשור בהן ותדאג לכבות ולכסות את שאריותיהן.

...

(2) התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 3 נדחית באותו תיק, ללא צו להוצאות.

התביעה בתיק 30007-10-18 מתקבלת בחלקה, כדלקמן:- (1) התביעה כנגד הנתבעים 1-4 באותו תיק נדחית.

ההודעות לצד ג' שנשלחו בכל התיקים נדחות, ללא צו להוצאות.