תביעה בגין אפליה בכניסה למקום ציבורי לפי חוק איסור הפליה

בית המשפט הכריע בתביעה כספית, שהגישה המשיבה- האגודה לשמירת זכויות הפרט, כנגד המערערים, לפי חוק איסור הפלייה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, תשס"א- 2000 ( להלן: "החוק" וגם " חוק איסור הפליה").

במסגרת ההיתדיינות שבפני בימ"ש השלום, נדונו טענות, הנוגעות להתקיימות ההגדרות והנסיבות הנקובות בחוק, ושביסוסן מקנה עילת תביעה בגין הפליה אסורה, וכן, ההגנות העקרוניות, שהמערערים טענו להן, מתחומי חופש ההיתקשרות וחופש הדת, האיסור ההלכתי על פעילות להט"ב, וההצדק, לשיטתם, לסירוב להדפיס מוצרים עבור ארגון כזה.

...

אם כן, וכעולה מהמקובץ, יש לבחון, אך זאת, האם שגה בימ"ש השלום בקובעו, כי הוכחו, לצורך ההליך האזרחי, שהתנהל בפניו, יסודות העוולה, מושא סעיף 5 של החוק, כלומר- " מעשה או מחדל בניגוד לסעיפים 3 ו- 4". הסברי המערערים ומניעיהם, שמאחורי מייל הסרוב, אינם בעלי משקל להכרעה, ואינם שיקולים, אשר אותם ביהמ"ש רשאי לשוקלם.

הערעור נדחה, אפוא, על כל חלקיו.

וזה דרך הילוכה של התביעה: חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה) קובע בסעיף 3(א) לו כך: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות צבורי או בהפעלת מקום צבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השרות הצבורי, במתן הכניסה למקום הצבורי או במתן שירות במקום הצבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הבטחון וההצלה או ענידת סמליהם." המפלה הרי הוא מבצע עוולה אזרחית, והפיצויים הסטאטוטוריים המרביים שבהם יחויב המעוול: 50,000 ₪ (נכון למועד התקנת החוק; סעיף 5 לחוק).

סעיף 7(א) לחוק איסור הפליה קובע: "תובענה בשל עוולה לפי חוק זה יכול שתוגש בידי תאגיד העוסק בהגנה על זכויותיו של מי שאסור להפלותו לפי חוק זה, ובילבד שאם עילת התביעה היא הפליה כלפי אדם מסוים, אותו אדם הסכים לכך". ואכן, לעת כתב תשובה, לאחר שהנתבעות תמהו על שום מה רואה התובעת להתייצב ולהגיש תביעתה חלף נפגע-נטען מסוים, ולעת סיכומיה, ראתה העמותה לטעון לראשונה כי היא נדחקת בחריג זה, והרי היא "תאגיד" שכזה.

...

דין התביעה להדחות אפוא.

סוף דבר מי שאינו חפץ לחסן את ילדיו כהמלצת משרד הבריאות, כעניין של בחירה (אף שהתובעת כשלה מלהוכיח בהליך זה – בחירה מושכלת), זו ככלל זכותו לפי דין.

נוכח האמור התביעה נדחית.

מכאן שהתובע הגיש תביעה לפי חוק איסור הפליה במוצרים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, תשס"א – 2000 (להלן – חוק איסור הפליה) וכן מכח חוק הגנת הצרכן, תשמ"א -1981 (להלן – החוק או חוק הגנת הצרכן).

מטרת חקיקת סעיף 3 (א1) בתיקון מספר 4 לחוק איסור הפליה שניכנס לתוקף ביום 1.3.2017 (ס"ח תשע"ז מס' 2608 מיום 1.3.2017 עמ' 442 עולה מדברי ההסבר: "מטרת הצעת חוק זו לנסות ולמנוע את הסרוב, לעתים, מצד מי שעיסוקם בהספקת מוצרים או שירותים צבוריים כהגדרתם בסעיף 2לחוק לספק את אותם מוצרים או שירותים בשל מקום המגורים של הצרכן. לפיכך, מוצע להוסיף לעילות ההפליה הקבועות בסעיף 3 לחוק עילה שעניינה הפליה מחמת מקום מגורים, ולקבוע כי מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות צבורי לא יסרב לספק את אותו מוצר או שירות במקום עסקו (לרבות במחסניו ובכל מקום אחר שאליו צרכנים מגיעים כדי לרכוש או לאסוף את המוצר או לקבל את השרות), וכן לא ימנע כניסה למקום צבורי או מתן שירות במקום הצבורי מחמת מקום מגורים". יש להדרש לשאלה האם הספקת פיצת במקום מפגש ולא במקום מגורי התובע מהוה הפליה בהספקת שירות "מחמת מקום מגורים" לפי חוק איסור הפליה.

...

הטענה לגבי אילוצים תפעוליים הייתה כללית וסתומה והיא נדחית.

התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע סך 6,500 ₪ ובנוסף אגרת פתיחת תיק יחסית בסך 100 ₪ והוצאות בסך 400 ₪.

לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות צבוריים, התשס"א- 2000 (להלן: "חוק איסור הפליה").

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו מטעמם, אני קובע כי התובעות הוכיחו את תביעתן על פי חוק איסור הפליה ומכאן שהתובעות זכאיות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 5 לחוק איסור הפליה.

סיכומה של נקודה: לא נמצא בסיס לטענה לפיה התובעות אינן רשאיות לתבוע פיצויים כספיים מכח חוק איסור הפליה בשל כך שהדבר נועד לשרת את מאבקן הפוליטי-אידיאולוגי או בשל אי-מיצוי של הליכים אחרים, לרבות באמצעות הגשת עתירה לבג"צ או הליכים אל מול רגולטור הנתבעת (הרשות השנייה דהיום).

...

אשר ל"היקף הפרקטיקה המפלה", גם בעניין זה אני סבור שבנסיבות ענייננו גרמה הנתבעת לפגיעה בהיקף הגבוה ביותר משהיא נקטה בהדרה כמעט מוחלטת של שידור תכנים ומרואיינים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות, תוך שדחתה או התעלמה ממספר רב ביותר של פניות שהופנו אליה בחלוף התקופה הרלוונטית לתביעה.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, סך של 132,480 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

משתביעת התובעות התקבלה במלואה אני מחייב את הנתבעת להוסיף ולשלם לתובעות סך של 6,624 ש"ח בגין הוצאותיהן וסך של 20,000 ש"ח בגין שכ"ט עורכי דינן.

אשר לפרט 7 - פרט זה קובע כי ניתן להגיש כהליך ייצוגי "תביעה בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, התשס"א-2000". לטענת המשיבה, כל בקשת האישור מתבססת על פרט 11, והטיעון המבוסס על חוק איסור הפליה נטען כלאחר יד ולמראית עין, מה גם שסכום התביעה האישית משקף את מלוא דמי הכניסה, ולא את ההפרש המבסס את טענת ההפליה.

בבקשת האישור טען המבקש להפליה בכניסה למקום צבורי ובקבלת שירות צבורי, לפי ס' 3 לחוק איסור הפליה, בעצם גביית דמי הכניסה (הפליה על רקע סוציו-אקונומי); וגם להפליה מחמת מקום מגורים, בגביית דמי כניסה שונים בין תושב אשדוד לבין תושב חוץ (ולא בין ילד תושב אשדוד לבין ילד תושב חוץ, או בין מבוגר לילד – טענות שהועלו מאוחר יותר), המבקש הצהיר כי ביקר בחודש אוגוסט 2019 בפארק אתגרים, ושילם "...עבור כל אחד מבני משפחתי סך של 55 ₪" (סעיף 6 לתצהירו בתמיכה לבקשת האישור).

...

סבורני, כי אין בפגמים הנטענים להצדיק נקיטת צעד קיצוני של סילוק הבקשה חלף בירורה לגופה.

נקיבה בסכום נתבע בהעדר ביסוס אין די בו כדי להצדיק להיעתר לבקשת המשיבה, מאחר שבשלב הגשת בקשת האישור גודל הקבוצה אינו ידוע למבקש, ומדובר בסכום משוער בלבד.

נוכח האמור מתקבלת הבקשה באופן חלקי – בהתייחס לחקלקי בקשת האישור והתביעה, המבוססים על פרט 11 לתוספת.