תביעה בגין אי ניכוי משכורות עקב עיצומים של ארגון המורים

עוד נציין כי בעקבות פסק הדין הוגשו לבית הדין האיזורי תביעות עובדים נגד נכויי השכר בגין העיצומים מושא הליך זה. בקשות לסעדים זמניים שהוגשו במסגרת אותם הליכים נדחו, וכן נדחו בקשות רשות העירעור שהוגשו על ההחלטות הדוחות את הבקשות לסעדים זמניים (בר"ע 14910-12-16 ובר"ע 49072-12-16).

נציין כי ההסדר המיוחד שנקבע בחיס"ע למקרה של שביתה חלקית בלתי מוגנת, לכאורה לא היה נחוץ לאור הנפסק בעיניין גינסטלר ואף מעורר תהייה ושאלה, הכל כעולה מעמדת השופט (כתוארו אז) אהרון ברק בבג"ץ רשות הנמלים: "אכן, אילו הוסקה מהלכה זו [שנקבעה בעיניין גינסטלר – א.א.] מלוא משמעותה, יתכן שלא היה כלל צורך בחקיקתו של סעיף 37ג לחוק יישוב סיכסוכי עבודה. בכך אף הייתה נמנעת התוצאה המוזרה, לפיה עובד המשתתף בשביתה חלקית 'בלתי מוגנת' זכאי להמשך תשלום מחצית שכרו החוזי, ואילו עובד המשתתף בשביתה חלקית 'מוגנת' עשוי למצוא עצמו ללא כל תשלום בעת השביתה, תוך תשלום רטרואקטיבי של שכרו הראוי - בלא פצויי הלנה - בגמר השביתה. שאלה יפה היא, מהו היחס בין הוראתו של סעיף 37ג לחוק יישוב סיכסוכי עבודה לבין הלכתו של בית-הדין לעבודה, והאם רשאי מעביד להיתעלם מהוראת סעיף 37ג לחוק יישוב סיכסוכי עבודה תוך פנייה למשפט העבודה הכללי. יצוין כי עם חקיקתו של סעיף 37ג לחוק יישוב סיכסוכי עבודה נקבע באותו תיקון כי 'אין בסעיף זה כדי לגרוע מכל סמכות של בית דין לעבודה או מהמשפט שהיה קיים ערב תחילתו, אלא להוסיף עליהם'. יהא עניין זה כאשר יהא - ואין אנו צריכים להכריע בשאלה זו - ....." (הדגשות הוספו – א.א.) יצוין כי השאלה שעורר השופט ברק בסיפא של הקטע המצוטט לעיל, הוכרעה מאוחר יותר בעיניין ארגון המורים[footnoteRef:24], שם נקבע כי "ככל שהעיצומים הנם בגדר שביתה חלקית בלתי מוגנת – הנכוי ייעשה בהתאם להוראת סעיף 37ג'" לחיס"ע. [24: ס"ק (ארצי) 1012/04 ארגון המורים – מרכז השילטון המקומי, (6.7.2004) (להלן – עניין ארגון המורים).

אל מול תהיות אלה ניתן להדגיש את הדברים הבאים: גירסתו של מר אדרי בחקירה הנגדית, שלפיה החלת תוספת הפרמיה למשך שבעה חודשים ושבוע תחת שמונה חודשים באה כתמורה מצד ההסתדרות להסכמה של הנמל שלא לנכות שכר בשל העיצומים[footnoteRef:25], לכאורה, אין לה ביטוי מפורש בתשובת הצד.

במקרים שבהם סבורים העובדים, כולם או חלקם, כי הם זכאים לשכר העולה על זה שנקבע בשלב הראשון - בין אם משום שלא הישתתפו בעיצומים ובין אם משום שלדעתם השכר שנקבע בשלב הראשון נופל מהשכר הראוי המגיע להם באופן אישי - הם רשאים להגיש תביעה נגד מעסיקם ועניינם יתברר.

לכן, מקום שבו נחלקים הצדדים בשאלת השכר הראוי שיש לשלם בגין עיצומים קונקריטיים - הכרעת בית הדין בחילוקי הדיעות הללו צריכה להעשות לא לפי עמדתם של המעסיק, של הממונה על השכר, של ארגון העובדים או של העובדים, אלא בהיתחשב בכלל נסיבות העניין.

...

דומה כי בנסיבות המקרה, שבהן מהותו של רכיב הפרמיה המשולם לעובדי סקטור בתי המלאכה לא הובררה עד תום, אין מקום להשיב לבית הדין האזורי את בירור הסוגיה במסגרת השלב הראשון, ועל כן אנו מורים כי עד להכרעה בשלב השני יש לנהוג ברכיב זה, כברירת מחדל, באופן שבו נוהגים ביחס לשכר הבסיס.

לאור המקובץ, ערעור המערערים ביחס לסקטור בתי המלאכה מתקבל בחלקו כמבואר בסעיפים 83 - 85 לעיל.

סוף דבר ערעור המערערים ביחס לקביעות בית הדין האזורי הנוגעות לסקטור המינהל וסקטור התפעול – נדחה בכפוף להבהרה בסעיף 78 לעיל.

ואולם, במכתב מיום 1.10.2012, שכותרתו "החתמת שעון נוכחות, התראה אחרונה לפני אי תשלום שכר בגין העדרות", חזרה הערייה על דרישתה להחתים "כרטיס נוכחות (להטביע אצבע)" בכניסה וביציאה מהעבודה, החל מיום 8.10.12, שאם לא כן, "ייחשב הדבר כהעדרות מהעבודה ומזכה את הרשות לנכות משכרך בהתאם לשעות העדרות". במכתב נושא תאריך 18.10.12, העמידה ב"כ ההסתדרות באותה העת את מ"מ ראש הערייה על החובה לשלם שכר לעובדים, וציינה כי "במקרה של אי-תשלום שכר, מרשיי לא יהססו לתבוע את שכר העובדים בצרוף פצויי הלנת שכר.... כמו כן, במקרה כזה נשקול נקיטת צעדים אירגוניים". הוצע ליפתור את חילוקי הדיעות באמצעות "משא ומתן עם ארגון העובדים על בסיס חוקת העבודה". משלא שולמו משכורות חודש אוקטובר 2012 לחלק מעובדות החינוך, ובהמשך לשיבושים בעבודה שנמשכו כשבוע ימים, הודיע ועד עובדי הערייה (להלן – הועד), במכתב מיום 14.11.12 למ"מ ראש הערייה, כך: "נודע לנו היום שלא מעבירים משכורת למס' עובדים וזה עקב אי חתימת נוכחות באמצעות הטבעת אצבע. הדבר שמנוגד [כך במקור – א.א.] לחוק, ואנחנו מכריזים על צעדים אירגוניים ומשפטיים מידיים אם לא חזרו [כך במקור – א.א.] בכם מיידית." במכתב מ"מ ראש הערייה לועד, הנושא את התאריך 18.11.12, וכותרתו "שביתה לא חוקית", נידרש הועד להפסיק את השביתה לאלתר, וצוין בו כי השביתה אינה חוקית.

הערייה מִצִדה הגישה אף היא "בקשת צד בסכסוך קבוצי ובקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד". הערייה הקדימה וציינה כי "השביתה [של עובדות החינוך – א.א.] הוכרזה בעקבות סרוב הערייה-המבקשת לשלם יתרת השכר של חודש אוקטובר 2012 (50%) לכ-110 עובדי חינוך אשר סירבו לחתום בטביעת אצבע, כלי הנהוג אצל המבקשת כהוכחת נוכחות.... משכורות חודש אוקטובר 2012 שולמו במלואן לכל העובדים אשר החתימו כרטיס כאמור. כן, ולפנים משורת הדין שולמו 50% מגובה המשכורות לכלל העובדים כמקדמה לפני חג הקורבן שחל ביום 26/10/12." הערייה ביקשה מבית הדין שורה של סעדים, שעיקריהם: מתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, המורה להסתדרות ולועד להמנע משביתה, עיצומים או כל צעד אחר המהוה הפרעה מאורגנת למהלך התקין של העבודה; ומתן פסק דין הצהרתי, זמני, הקובע כי אין עילה לשביתה או להכרזת סיכסוך העבודה מיום 25.11.12, וכי השביתה היא בלתי לגיטימית ובלתי מוגנת, נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין.

בהמשך התקבלו בבית הדין: סיכומי ההסתדרות, עמדת המרכז, הודעת היועמ"ש על כוונתו להתייצב בהליך, סיכומי הערייה, תגובות ההסתדרות לעמדת המרכז ולסיכומי הערייה, עמדת היועמ"ש, בקשת המרכז לצירופן להליך של היתאחדות התעשיינים ולשכת התאום של הארגונים הכלכליים (המשיבה 5; להלן ביחד – לישכת התאום), וכן בקשת הערייה לקבוע את הדיון לפני הרכב מורחב של שופטים.

בתוך כך נתייחס לשאלת ההסכמה ויסודותיה – "מדעת" ו"מרצון חופשי", זאת על רקע איום הערייה שלא לשלם שכר לעובדות חינוך שיסרבו למסור טביעת אצבע, ושלילתו מהן בפועל (עד להסכמה, בדיון בבית הדין האיזורי, לשלמו), ושעה שלא נימסר להן כל מידע על טיב השעון הביומטרי וכיו"ב. בהיעדר הסכמה פרטנית של מי מעובדות החינוך למסור טביעת אצבע לשם שימוש בשעון הביומטרי, נבחן אם הסעיף בחוקת העבודה המורה כי "שעון הנוכחות ייקבע על ידי ההנהלה" עולה כדי הסכמה קיבוצית לשימוש בשעון נוכחות ביומטרי.

...

בהעדר הוראה בחוק המאפשרת למעסיק לחייב את עובדיו למסור טביעות אצבע או המחייבת את העובד למסור למעסיקו טביעה שכזו, בהעדר הסכמה פרטנית של עובדות החינוך למסור את טביעות אצבעותיהן, ובהעדר הסכמה קיבוצית לעניין זה – אם בכלל היא מספקת, המסקנה היא שכפיית העירייה את עובדות החינוך לעשות שימוש בשעון הביומטרי, תוך מסירת טביעת אצבען, אינה כדין ויש להפסיקה.

בענייננו נזכרה בעמדת העמותות ההגנה המתייחסת ל"ענין אישי כשר של הפוגע"[footnoteRef:148], אך משאין לפנינו תביעה להטלת אחריות אזרחית או פלילית על העירייה בשל התנהלותה, ומאחר שהעירייה לא העלתה כל טענה לעניין זה, ודאי לא באופן ישיר, לא מצאנו להידרש לעניין מעבר לאמור בסעיף זה. [147: יש לשים לב שההגנה אינה מאיינת את הפגיעה, אלא מאיינת את האחריות לה.] [148: סעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות.

] סוף דבר הערעור מתקבל, כאמור בסעיפים 149 ו-151 לעיל.

בפנינו תביעה של עובדי משרד החוץ, המועסקים בחוזים אישיים, לשכר עבודה שנוכה מהם בתקופת העיצומים והשביתה שננקטו במשרד, בטענה שיעבדו כרגיל בתקופת העיצומים והיו מוכנים ומזומנים לעבודה בימי השביתה.

עוד נקבע כי ארגון "אחדות" אינו ממלא אחר התנאים הבסיסיים להכרה בו כארגון עובדים על פי החוק, ותובענה זו אינה אלא ניסיון נוסף לדריסת רגל של ארגון "אחדות" לקביעת יציגות בקרב עובדי המדינה החתומים על חוזים אישיים.

השביתה שהתקיימה במשרד החוץ הנה שביתה מוגנת שהוכרזה כדין, ומכוח סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] היא אינה מהוה עוולה של גרם הפרת חוזה ועל כן לא יכולה להיות לתובעים כל עילת תביעה נגד ההסתדרות.

[18: ס"ק (ארצי) 1012/04 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים בסמינר ובמכללות- מ"י (מיום 6.7.04).

" בפסק הדין בעיניין מרדכי נוימן[footnoteRef:34], נדונה תובענה הדומה לענייננו, של עובד אשר הועסק על פי חוזה מיוחד בגין שכר עבודה שנוכה ממשכורתו בגין 19 ימי שביתה, בטענה שהיה מוכן ומזומן לעבוד בימי השביתה.

...

[35: ראה למשל את סעיף 163 לחוק העונשין, התשל"ז-1977] נוכח האמור, לא היה יסוד לתביעה שהוגשה נגד המדינה והיא נדחית בזאת.

בנסיבות אלה, מצאנו להורות על דחיית התביעה אף נגד ההסתדרות.

] סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

בו ביום, פנתה החברה לבית דין זה בבקשה למתן סעד זמני (ס"ק 24281-08-13 ו- ס"ק 24180-08-13), במסגרתה ניתן תוקף של פסק דין להסכמות, לפיהן, בין היתר, תימשך ההידברות בין הצדדים לעניין שיעור השכר בנקיטת עיצומים של עובדי החברה עד ליום 20.9.13, ולא ינוכה שכר בפועל וככול שלא יגיעו להסכמה בעיניין," תוגש בקשה מתאימה לבית הדין הנכבד". בהקשר זה, ציינו המשיבות 1-2, כי בחודש מאי 2013, בעקבות עיצומים של עובדי החברה, בשל הקדמת הפעלתה של תחנת הכוח "דוראד", הוסכם על הצדדים, לנכות שעת עבודה משכרם של כל אחד מהעובדים במחוז.

לטענת האירגון, דין התביעה להדחות, בהיעדר תשתית עובדתית מספקת, שכן המדובר בלמעלה מ-1000 עובדים לגביהם לא הובאו עובדות שעניינן הקף עבודתו של העובד הבודד, על מנת שניתן יהיה לקבוע מהו השכר הראוי המגיע לו. על פי חוקת העבודה בחברה, לא ניתן לנכות משכר העובד, נכויים שאינם נכויי חובה או נכויי התחייבות- ללא הסכמה עם המזכירות הארצית.

נקדים ונתייחס לטענת נציגות העובדים, לפיה, קיימת חובה לנהל משא ומתן לגבי אופן תשלום השכר בעת שביתה חלקית מוגנת, והדרך היחידה לקבוע מהו שכר ראוי בגין עיצומים שנקטו העובדים בחברה, היא בהידברות והסכמה עם ארגון העובדים, ולא בדרך של פניה לבית הדין ולכן אין לפנות בסוגיה זו לבית הדין לעבודה.

האם מדובר בסכסוך במישור הקבוצי או האישי על פי המתוה שקבע בית הדין הארצי בס"ק 1012/04 -פרשת ארגון המורים, ככל שהעיצומים בהם נקטו העובדים, הנם בגדר שביתה מוגנת, יש בידי המעסיק שתי חלופות שהוא רשאי לפעול על פיהן: הדרך האחת- לפנות לבית הדין לעבודה במהלך העיצומים, או במועד סמוך לאחר מכן, בבקשה לפסק דין הצהרתי אודות התקיימותם של עיצומים וביחס לשעור השכר הראוי אשר יש לשלם בנסיבות העניין.

...

לאור האמור, בשל חוסר בנתונים כאמור, אנו קובעים כי על החברה להגיש לבית הדין את כל הנתונים והראיות להוכחת טענתה, לפיה העובדים אינם זכאים לתשלום שכר כלל או לחילופין תחשיב מגובה בראיות לשכר הראוי לו הם זכאים לטענתה.

לסיכום א. בנקיטת עיצומים במסגרת שביתה מוגנת, סעיף 37ג' לחוק יישוב סכסוכי עבודה אינו חל, אלא יש לנקוט על פי הכללים שהתווה בית הדין הארצי, בפרשת ארגון המורים (סק 1012/04).

סוף דבר משהגענו למסקנה כי ההליך שבפנינו הינו ההליך הראוי, ועל מנת לקבוע את השכר הראוי שיש לשלם לעובדים, יש צורך להגיש ראיות ונתונים להוכחת טענות המבקשת בדבר השכר הראוי שיש לשלם לעובדים ואין להסתפק בטענת המבקשת אודות קביעתה בדבר שיעור השכר הראוי על דרך של "הערכה". עד ליום 10.1.2015, יגיש ב"כ המבקשת הודעה לבית הדין ובה יפורט הכיצד מתכוון להוכיח את טענת המבקשת בדבר גובה השכר הראוי שהיא מבקשת לשלם לעובדים נשוא ההליך שבפנינו.

השאלות העומדות בפנינו הן בעיקרן אלו – · האם היתקיימו התנאים לתשלום השכר בגין ימי המחלה לאור השביתה שהייתה אז? · האם הודיעו התובעים על מחלתם לממונה, ומה המשמעות שיש לעניין זה? · האם מיתקיים קשר סיבתי בין העדרות התובעים לבין מחלתם? · האם כדין הפעילה המדינה שיקול דעתה עת קבעה אי תשלום שכר התובעים בגין ימי המחלה? בתיק זה היתקיים דיון מוקדם ביום 20.11.2017 וכן נשמעו ארבעה דיוני הוכחות – ביום 6.3.2019, ביום 27.3.2019, ביום 23.5.2019 וביום 29.5.2019.

הוראה 44.134 לתקשי"ר קובעת את הכלל הבא הנוגע לזכאות העובד לקבלת תשלום בגין ימי המחלה, הנעדר בשל מחלה בזמן שביתה: "(א) עובדים שנעדרו מהעבודה בימי שביתה מסיבת מחלה והמציאו תעודת מחלה על כך כאמור בפיסקה 33.227 לא ינוכה שכר ממשכורתם בגין העדרותם בימי שביתה וימי המחלה שלהם יחויבו בהתאם". ס"ק (ב) מתייחס להעדרות בשל מחלת ילד, בן זוג, הורה, בזמן שביתה, ומורה הוראה זהה, תוך דרישת הצהרה חתומה בהתאם להוראות הרלוואנטיות.

גם לו המחלה היא אמתית וכנה, עדיין רשאים הם להישתתף בצעדים האירגוניים הננקטים באותה עת ובהתאם לא להודיע על קרות המחלה ולא לבקש שכרם עבור אותה תקופה, אולם להנות מפירותיה של השביתה עת תישא פרי.

התובעת גב' מיה לוין העידה כי לא הגיעה בזמן השביתה לעבודה אף שסברה כי כאקדמאית אסור לה לשבות, משום שחשבה שהוועד יחסום את הכניסה - "אני גרה מחוץ לירושלים, מראש אני לא מגיעה אם אני יודעת. .. היה קצת שיח, משערת שהיה שיח בווטספ, אבוא במיוחד ולא יתנו לי להיכנס" (פרוט' עמ' 160 ש' 25- 26) התובע מר הלל יצחק העיד: "אם יש שביתה אני לא בא לעבודה, ואם אין שביתה אני בא... עיצומים צריך לבוא לעבודה. אם יש עיצומים וצריך לבוא לעבודה אני בא, מה שכולם עושים אני עושה." (פרוט' עמ' 46 ש' 11- 17).

יודגש כי המדינה הבהירה שראתה בכך גורם המצדיק המשך הבדיקה הפרטנית, ולא קביעה גורפת על פיו לבדו, תוך שאישרה חלק ממקרי המחלה ונתנה תשלום עבורם (אלו כמובן אינם תובעים בתיק זה ולא הובאו לגביהם פרטים, אולם מהעדויות של שני הצדדים עלה כי היו כאלה).

...

גם עצם העובדה שתאריך המחלה הינו במועד "הנוח" כביכול לעובד – כגון בזמני חופשת הקיץ או קודם לחגים, או אפילו בשביתה, וכן ריבוי מחלות בקרב עובדי אותו מקום עבודה באותו זמן, כל אלו לכשעצמם אינם יכולים להביאנו למסקנה חד משמעית על אי נכונות אישורי המחלה.

צירוף הקביעות שלעיל יחד עם "הסימנים המחשידים", מהימנותם הפחותה של התובעים כעולה בעדויותיהם ומכלול הנסיבות, מביאים למסקנה המתבקשת כי החלטת המדינה התקבלה בתוך מתחם הסבירות.

סוף דבר התביעה נדחית ברובה.