העובד תבע פיצוי בגין אי מתן הסכם עבודה/הודעה לעובד (2,500 ₪); פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בשל מסירת תלושי שכר פקטביים (5,000 ₪); גמול שעות נוספות (1,897 ₪) (על פי "חישוב מינימאלי" של 10 שעות בחודש, תוך שמירת זכותו לתקן רכיב תביעה זה אם וכאשר יומצאו לו מלוא דו"חות הנוכחות); חופשה שנתית (4,752 ₪); תשלום בגין 12 ימי חג אשר מועדם צוין בתובענה (2,376 ₪); גמול פנסיה – חלק מעסיק תגמולים בלבד (8,402 ₪); דמי הבראה (3,687 ₪); תוספת וותק (457 ₪); שי לחג (850 ₪); קרן הישתלמות בהתאם לצוו ההרחבה בניקיון (6,801 ₪); הודעה מוקדמת (6,138 ₪); הפקדה לפצויי פיטורים על פי הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון (9,028 ₪) (ולחלופין – 8,716 ₪ על פי שכרו אל מול ותק עבודתו); פיצויים בגין פיטורים שלא כדין/הפרת חובת השימוע (5,000 ₪); כמו כן תבע פצויי הלנת השכר בטענה ששכרו שולם רק ביום העשירי לכל חודש עוקב, בנגוד לדין.
...
לסיכום: בחלק זה של פסק הדין עמדנו על הכללים הראייתיים שלפיהם יש לבחון את טענתם העיקרית של העובדים בערעורים שלפנינו, לפיה שכרם המוסכם עמד על 30 ₪ נטו לשעה.
אשר לחיוב בהפקדה לגמל בגין שעות נוספות לא מצאנו הצדקה לכך, כשעל פי הדין המעסיק רשאי, אך לא חייב, לבצע הפקדות לגמל ופיצויי פיטורים מרכיב השעות הנוספות, אשר בנסיבות העניין לא הוכח כי אינו אותנטי.
סוף דבר - ערעור החברה מתקבל בחלקו:
(1) הערעור על החיוב בתשלום פיצוי בגין הודעה לעובד, הפרש דמי חגים בסך
101 ₪, שיעור ניכוי דמי ההודעה המוקדמת והוצאות משפט – נדחה.
אשר להוצאות משפט בערעור סבורים אנו כי על אף שעיקר הערעור התקבל, ובשים לב לכך שאי מסירת ההודעה לעובד תרמה לאי הבהירות - כל צד יישא בהוצאותיו.
