תביעה בגין אי גילוי מידע רפואי למטופל

" בהמשך אף נאמרו דברים יותר קונקריטיים באשר לעילת התביעה בגין אי קבלת הסכמה מדעת לנתיחה וזאת כדלקמן: "כאמור, הדוקטרינה המכירה בפגיעה באוטונומיה כראש נזק עצמאי התפתחה בתחילה במקרים שבהם ניתן טפול רפואי ללא הסכמה מדעת, אך היא הוכרה גם במקרים נוספים, כגון במקרה של הוספת סלקון לחלב ללא ידיעת הצרכנים (ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673 (2003)). עריכת נתיחה בנגוד לדעתו של הנפטר שהובעה בחייו הוזכרה כבר בעיניין דעקה כביטוי להגנה על האוטונומיה של הגוף (ראו שם, בעמ' 589). אכן, ביצוע נתיחה ללא הסכמת בני המשפחה, ושלא באמצעות המנגנון הקבוע לכך בחוק, עולה כדי תחושת פגיעה בגופו של הנפטר ובכבוד המת. פגיעה זו, שהיא פגיעה בכבוד האדם, היא פגיעה קשה ומשמעותית. הפגיעה הכרוכה בעריכת נתיחה שלאחר המוות, מבלי שניתן לבני המשפחה המידע הדרוש כדי לקבל החלטה מודעת, עוברת סף קריטי שלאחריו הפגיעה באוטונומיה מוכרת כראש נזק עצמאי – וזאת בדומה לפגיעה באוטונומיה הכרוכה בטיפול רפואי שנערך ללא הסכמה מדעת." אם כן, הסכמה לנתיחה לאחר המוות, צריכה להיות הסכמה מדעת, בדומה להסכמה מדעת שניתנת לצורך מתן טפול רפואי, אם כי לתכלית שונה – והיא שמירה על כבוד המת ואי פגיעה ברגשות הקרובים לו. על חובת ההסברים בטרם מתן הסכמה מדעת ומשמעותה, ניתן ללמוד מפסיקה שעסקה בקבלת הסכמה לטפול רפואי בשינויים המתחייבים: "הסכמה מדעת, כשמה כן היא, כוללת אלמנט של הסכמה מצד המטופל וחובת גילוי מצד הרופא. על מנת לקבל את הסכמתו האמיתית של המטופל לטפול המוצע, חובה על הרופא למסור לו מידע על היבטים שונים של הטיפול, ואי גילוי מידע רלוואנטי לגבי הטיפול מקעקע את ההסכמה שניתנה לטפול. לכן, אנו נוהגים לדבר בנשימה אחת על הסכמה מדעת ועל חובת הגילוי." (ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים סה(3) 164, בעמ' 187-188, להלן: עניין קדוש) .

...

הכרעה ודיון לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו לפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

לאור האמור, אני קובע כי לא הוכחה.

לאחר שאני שוקל את כל אלה, את הסכומים שנפסקו במקרים אחרים, אני סבור כי יש לפסוק לכל אחד מהתובעים סך של 160,000 ₪ ולהעמיד את הפיצוי הכולל על סך של 320,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

התוצאה אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 320,000 ₪.

לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה שהמשיבה הטעיתה את ציבור צרכניה בכך שהיא לא גילתה להם, בחודש דצמבר 2018, שעל פי החלטת משרד הבריאות נערך איסוף של התרופה "נוסידקס" מבתי המרקחת (Recall).

לאחר שהרגולטור הרלוואנטי- מנכ"ל משרד הבריאות או מי שהוא האציל לו את סמכויותיו, קבל מידע מלא ביחס לידע המדעי העדכני ביחס לתרופה, ההחלטה מהו המידע שיש להעביר לידיעת המטופלים, מהו המידע שיש להעביר לידיעת הרופאים, ובאיזה אופן יועבר מידע זה, היא החלטה שלו.

לפיכך, על מנת שתובע בגין עוולה צרכנית יזכה בסעד כספי, עליו להוכיח נזק וכן עליו להראות כי קיים קשר סיבתי בין ההיתנהגות העוולתית הנטענת לבין הנזק הנטען.

...

כאמור, אין בידי לקבל טענה זו. כפי שצוטט לעיל, הוראת ס' 47א1 מטילה על בעל הרישום חובה לדווח מידית ל"מנהל" על כל פגם בתכשיר שבגינו התכשיר חורג מן ההיתר שניתן, ואשר נתגלה במהלך ייצורו או שיווקו.

כאמור, מסקנתי היא שבנסיבות ענייננו לא הוכח קיומה של עילת תביעה מכוח הוראות חוק הגנת הצרכן, ואף לא הוכחו אלו מעילות התביעה האחרות המנויות בבקשת האישור.

מכל הטעמים שלעיל, אני מורה על דחיית בקשת האישור.

לעניין זה אפנה לפסק הדין המנחה בסוגיה ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, מיום 29.8.99, פ"ד נג' (4) 526 בעמ' 548-549 ששם קבעה כב' השופטת בייניש: "ככלל, שאלה זו אינה פשוטה. ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוואנטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוואנטית אף היא להקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חרום, או כאשר הסיכון הצפוי הוא שולי וזניח, לעומת התועלת שבטיפול, או כאשר החולה נתון במצב שעצם הגילוי עלול לגרום לו נזק..." ראה בעיניין זה גם ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757 (2002) : "...הסכמה מדעת לטפול מבוססת על שיקלול של חיוניות הטיפול וסכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את הקף הגילוי הנידרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר". ראה גם ע"א 718/06 אליהו סתחי נ' מדינת ישראל מיום 30/10/2007 (כב' השופט גו'בראן): "... בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בבצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנידרש, סכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו.." הנתבעת בסיכומיה הפניתה לפסק דינו של בהמ"ש העליון בעיניין ע"א 2278/16 פלונית נ' מ"י (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' וילנר; מיום 12/03/18), שם נקבע כי מקום בו נפסק פיצוי בשל נזק לא ממוני בעילה של העדר הסכמה מדעת או כאב וסבל בשל התרשלות בטיפול, אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף בשל הפגיעה באוטונומיה מכיוון שהדבר יוביל בהכרח לכפל פיצוי.

לכן, אין לפסוק בגין אותו מחדל של אי גילוי המידע הנחוץ, שני סוגים של פיצויים, האחד – בשל הנזק הממוני והלא ממוני הכרוך בנזק הגוף שמקורו בטיפול שלא ניתנה הסכמה מדעת בנוגע אליו, השני–בגין הנזק הלא ממוני שניגרם מעצם הפגיעה באוטונומיה בגין הטיפול שלא ניתנה הסכמה בנוגע אליו.

התביעה מתקבלת אך ורק בטענה לפגיעה באוטונומיה בשל אי מתן הסבר כנדרש בנוגע לסיכון הטמון בבצוע ההרדמה.

...

על רקע האמור לעיל, היה המנוח מועמד להשתלת כבד, והצורך בניתוח כאמור אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

אז כיצד ניתן לטעון כי בית החולים "טייח" את האמת ברישומיו?! אין בידי לקבל טענה זו. הוא הדין לגבי הטענה המועלית בסעיפים 18-20 לסיכומי התביעה לפיה לא הוצע לבני המשפחה לבצע נתיחה לאחר המוות.

סוף דבר- דין התביעה בכל הנוגע להתרשלות במתן הטיפול הרפואי להידחות.

התביעה מתקבלת אך ורק בטענה לפגיעה באוטונומיה בשל אי מתן הסבר כנדרש בנוגע לסיכון הטמון בביצוע ההרדמה.

הודאת מומחה התביעה כי אין לו ביקורת על השיטה שנבחרה או על מהלך הטיפול של הצוות הרפואי לאחר שהתגלה הדמם, מייחסת למחלוקת בסוגיה זו משקל נמוך, גם בהקשר לעילת התביעה בגין העידר הסכמה מדעת מומחה התביעה חזר בו למעשה מהעלאת ספק במומחיותו של המנתח ובניסיונו ואף לא ייחס לו תשישות.

דוקטרינת ההסכמה מדעת נקבעה בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 וכוללת בתוכה חובת גילוי של הרופא למטופל של מידע רפואי הדרוש לו כדי לאפשר לו לגבש הסכמה ובחירה מרצון לטפול המוצע.

[ראה ע"א 8710/17 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (6.8.19)] יוטעם, כי מדובר בגילוי סיכונים מהותיים של ממש וכאמור בפסה"ד הנ"ל (פסקה 20): "חובת הגילוי אין משמעה "הצבתו" של המטופל באנספור חלופות טיפוליות וסיכונים נדירים אלא סיכונים ממשיים.

...

הגם שהתובעת הציגה מכסת ראיות דלה בנוגע להוצאותיה אני סבורה כי אלו רבו בתקופה הסמוכה לניתוח ולכן אני פוסקת לה פיצוי בסך של 15,000 ₪.

כאב וסבל לאחר פרשת הראיות לא שוכנעתי כי יש יסוד לסכום הנטען בסיכומי ב"כ התובעת, אולם יש לתת את הדעת לסבלה של התובעת במצבי פתיחת בטנה פעמיים ולאחר שנאלצה להתמודד בתקופת אי הכושר בקשיים הנלווים לתוצאת הניתוח.

לסיכום לאור האמור אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 451,000 ₪.

בהתאם – אינני מוצאת לנכון לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה. סיכום ביניים אשר על כן, הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל) בסך 30,000 ₪, פיצוי בגין עלויות טיפולים מתקנים בעתיד בסך 12,000 ₪, פיצוי בגין הוצאות שהוציאה מכיסה על טיפולים מתקנים ועזרה ראשונה בעבר בסך 8,463 ₪, פיצוי גלובאלי בגין רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד בסך 5,000 ₪, וכן השבת עלות חוות דעת מומחית מטעמה בסך 5,850 ועלות חלקה בחוות דעת מומחה בית המשפט בסך 3,510 ₪, ובסך הכל 64,823 ₪.

לטענת התובעת בכתב התביעה, בתחשיב הנזק ובסיכומים מטעמה, לא נימסר לה מלוא המידע לשם קבלת הסכמתה ובכך הפרו הנתבעים את הוראות ס' 13,14 לחוק זכויות החולה, לפיהן לשם קבלת הסכמה מדעת על המטפל למסור מידע רפואי אודות הסיכונים והסכויים שבטיפול ולתעד הסברים אלו.

ביצוע הטיפול הרפואי תוך הפרת חובת הגילוי שחב המטפל למטופל ואי מסירת מלוא המידע הרלוואנטי לטפול מהוה הפרת חובת הזהירות שחב המטפל למטופל, ולכן יש בכך התרשלות.

...

אשר על כן, לא שוכנעתי כי התובעת הייתה זכאית לפיצוי שפורט לעיל על יסוד עוולת הפגיעה בהסכמה מדעת בנסיבות.

כפי שפורט בהרחבה לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים התרשלו במתן ההסברים לתובעת וביידועה אודות הסיבוכים ותוצאות הלוואי האפשריות כתוצאה מהטיפול.

משכך, ומשקבעתי כי על הנתבעים לפצות את התובעת בגין ההתרשלות בתכנון הטיפול ובביצועו – אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי נוסף ונפרד בגין ראש נזק זה. סיכום מכל הטעמים שפורטו לעיל, הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 64,823 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.