הצדדים התפלפלו בשאלה האם "זהום אור" הוא בגדר "מיטרד" ומהוה עילת תביעה כאשר הנתבעת וצד ג' סבורים כי בחיים מודרניים על התושב להשלים עם צרכי הכלל ולא יעלה על הדעת שכל תחושה סובייקטיבית של תושב כזה או אחר תיצור מיטרד יש מאין ותהווה עילה לתביעה.
אשר למישור היחסים שבין הנתבעת לצד ג', לא נסתרה טענת צד ג' כי למעשה לא מדובר ב"מיטרד", כי העבודות לא עומדות בנגוד לתקן, כי העבודות נימסרו לנתבעת והחשוב מכל, כי התובעים או הנתבעת לא פנו לצד ג' עד להגשת התביעה ולכן אין מחדל מצדה.
...
הנתבעת, צד ג' (ובשעתו גם צד ד') טענו כי אין פגם בתכנון או בביצוע הסדרי התאורה במקום, המומחה מטעם בית המשפט ציין כי נכון הדבר שברמה התכנונית ובסטנדרט אותו מכתיב התקן, התכנון והביצוע אינם חורגים ממנו ברם הוא גם ציין ש:
כלומר שהקטנת עוצמת התאורה אפשרית מבלי לפגוע בדרישות התקן והוסיף המומחה והמליץ:
אז למה היה צריך לטרטר את התובעים במשך שנים, לגרום להם לכתוב, לבקש ולהתחנן ואז להגיע לפגישות מבלי לעשות או לקדם דבר זאת כאשר אפשר היה לעשות משהו לקראתם?
לא הסתרתי את עמדתי לפיה אם היו ננקטות פעולות ממשיות מצד הנתבעת להקטנת מה שמכונה ע"י התובעים כמטרד וגם אם לא היה צולח הדבר, הייתה תביעה זו נדחית עוד בשלב מוקדם שכן כבר בדיון הראשון היה ברור, לפחות לי, שלא ניתן למנוע לחלוטין את המטרד ואין מקום לסכן את הציבור, בטחונו וחייו בהחשכת הרחוב או בהתקנת תאורה בלתי מספקת ובלתי יעילה.
אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים יחדיו הוצאות משפט בסך 3000 ₪, שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪+מע"מ.
כמוכן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מארבעת התובעים סך 2000 ₪ בגין נזק לא ממוני.
ביטוי לטענות הנתבעת בעניין בחירה בתאורה כה חזקה במקום, אתן בכך שההודעה לצד ג' נדחית ללא צו להוצאות.
