תביעה בבית משפט השלום לפיצוי כספי בשל פיטורין לא חוקיים

החברה מיתנגדת לבקשה וטענה כי מאחר שהנתבע היה עובד (מנכ"ל) של החברה הסמכות לידון ברכיבי התביעה, לרבות השבת כספים בגין גניבה, נתונה לבית הדין לעבודה.

" הינה כי כן, תביעות שעילתן בפקודת הנזיקין מצויות בסמכותו של בית משפט השלום, למעט תובענות העוסקות בהסגת גבול במקרקעין (סעיף 29 לפקודה); הסגת גבול במיטלטלין (סעיף 31 לפקודה); גרם הפרת חוזה שלא כדין (סעיף 62 לפקודה); הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה), כשהן בקשר לסכסוך עבודה.

למעלה מן הצורך אציין, כי עילת התביעה המפורטת בסעיף 80 לכתב התביעה היא עילה מובהקת שבסמכות בית הדין לעבודה מכח סעיפים 16 ו- 17 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963.

...

סוף דבר: כל עילות התביעה כמפורט בכתב התביעה שהגיש החברה נמצאות בסמכותו העניינית של בית הדין והבקשה למחקן – נדחית.

עם התובע סוכם על שכר חודשי של 10,000 ₪ אולם הצדדים חלוקים בשאלה אם הסיכום היה בערכי "נטו" או "ברוטו". הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה בבית המשפט השלום, לביטול הסכם המייסדים ופצוי בגין מעשה הגניבה שנטען, ובפסק הדין שניתן ביום 27.10.21, בית המשפט השלום קיבל את תביעתה, הורה על ביטול הסכם המייסדים וחייב את התובע בפצוי בסך 45,150 ₪ ובהוצאות משפט בסך 20,000 ₪[footnoteRef:1].

בשים לב למלוא הראיות שהונחו בפנינו, לרבות חוות דעת המומחים ועדויותיהם בבית המשפט השלום ובהנתן מימצאי בית המשפט השלום לעניין אחריותו של התובע שלא נסתרו בפנינו, ברי כי לנתבעת הייתה זכות לשלול מהתובע את פצויי הפיטורים.

בית המשפט השלום קבע כי גרסאותיו של התובע לאשר נעשה באותם כספים הופרכה, ולפיכך הוא אחראי להוצאת כספים מהנתבעת שלא כדין בסך 45,150 ₪.

בית הדין הארצי בעיניין קלרה שניידר[footnoteRef:9], מפי כב' השופטת דוידוב-מוטולה, היתייחס להוראות חוק הודעה לעובד, וקבע, כי בהתאם ללשון החוק אין המדובר בעיניין טכני, אלא חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ואין להסתפק במסירת הודעה בעל-פה, ובנסיבות של אי מתן הודעה בכתב, זכאי העובד לפצוי.

...

בנסיבות העניין, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, סך של 23,427 ₪ לפי הפירוט הבא: חלף הודעה מוקדמת בסך 2,976 ₪; חלף הפרשה לפנסיה בסך 4,405 ₪; פדיון חופשה בסך 3,472 ₪; החזר הוצאות נסיעה בסך 1,278 ₪; שכר חודש יולי 18' בסך 11,296 ₪; על מלוא הסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.7.18 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בשים לב כי התביעה מתקבלת בחלקה בלבד, ובהינתן אחריותו של התובע למחדלי הנתבעת באי קיום מלוא חובותיה החוקיות מכוח משפט העבודה כלפיו, ובהתחשב בנסיבות הפסקת עבודתו, החלטנו כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 28956-01-15 שטנדל נ' עריית ערד תיק חצוני: בפני כבוד השופטת אורית ליפשיץ התובע יובל שטנדל, עו"ד ע"י ב"כ עו"ד בן ציון רזניק נ ג ד הנתבעת עריית ערד ע"י ב"כ עו"ד חיים שימן פסק דין

הנתבעת מאידך, הכחישה את טענות התובע בכל הנוגע לזכאותו לקבלת פיצוי כספי בגין הפסקת ההסכם בין הצדדים.

השאלות שבמחלוקת מה גרם לנתבעת ולעומד בראשה באותה עת, להפסיק את ההיתקשרות מושא ההסכם במהלך 1/08 בטרם הסתיים מועד ההסכם כקבוע בו? חוסר תום לב של הנתבעת והעומד בראשה באותה עת כטענת התובע, או שמא אי חוקיותו של ההסכם, כטענת הנתבעת? האם רשאית היתה הנתבעת להביא את ההסכם מושא התביעה לסיומו, ללא הסכמת התובע? ככל שיקבע כי המדובר בהסכם אותו רשאית או צריכה היתה הנתבעת להפסיק, האם זכאי היה התובע להודעה מוקדמת ופיצויים ואם כן, מה תקופת ההודעה המוקדמת והפיצויים לה היה זכאי? האם על אף העובדה שנתבעת היתה רשאית לבטל את ההסכם עדיין זכאי התובע לפיצויים והודעה מוקדמת? האם נותרה הנתבעת חייבת כספים לתובע בגין תקופת העסקתו ועד ליום 28/2/08 וככל שכן, האם עילת תביעה זו היתיישנה בשל הגשת התביעה ביום 14/1/15? ככל שהפסקת ההסכם בין הצדדים ע"י הנתבעת באופן חד צדדי היתה שלא כדין, מה הם הסעדים להם זכאי התובע בגין כך? והאם עסקינן בהסכם שמתחדש מעת לעת, ולפיכך יש לקבל את טענת התובע כי הסתמך על תקופה נוספת בה יתקיים ההסכם, מעבר לתאריך הנקוב בו או שעסקינן בהסכם בין עורך דין ללקוח המתחדש אך ורק בהתבסס על אמון ואין מקום להסתמכות? דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים אשר העידו בפני הגעתי לכלל הכרעה כי מרבית התביעה דינה להדחות.

עולה כי השרות המשפטי אותו נתן התובע לעירייה בטרם התיקון לחוק הוא אותו שירות משפטי אשר ניתן על ידו לאחר התיקון לחוק ולאחר חתימת ההסכם מושא התביעה, כפי שהעיד בפני התובע בעיניין זה: "...לשאלת ביהמ"ש מה היה מעמדי עד חתימת ההסכם, אני משיב שמעמדי היה זהה כמו אחרי החתימה, יועץ משפטי חצוני כריטריינר, מעמד מקובל...".( עמוד 17 שורות 33-34 לפרוטוקול) נספח א' להסכם מושא התביעה, קובע את השרות המשפטי שיינתן ע"י התובע לנתבעת במהלך תקופת ההסכם והוא כולל למעשה את כל הטיפול המשפטי הקשור לעירייה: "השירות המשפטי שיינתן לעירייה

1.3 ייצוג הערייה בבתי משפט, בבתי דין, ובטריבונלים שפוטיים אחרים, כתובעת וכנתבעת, כמבקשת וכמשיבה, כנאשמת וכמאשימה, בהליכים אזרחיים ופליליים.

החוק ברור ומדבר בעד עצמו, ולמעשה התובע אף יכול לטעון כי האקט בגינו הוא תובע, דהיינו פיטוריו וסיום החוזה, ארעו אף מאוחר יותר ממועד המפגש עם בר לב. כך או כך התובענה בכל הנוגע להפסקת ההסכם מיום 23/3/04 הוגשה ללא עוררין לפני תום תקופת ההתיישנות ולכן כל רכיבי התביעה המפורטים בסעיף 65 , רכיב ראשון, שלישי ורביעי לא התיישנו במועד הגשתם, אולם הם נדחים לגופו של ענין, שכן הפסקת ההסכם היתה חוקית, סבירה ומתבקשת, הכל כפי שצויין לעיל.

...

כמו כן, דין התביעה בכל הנוגע לאמור בסעיף 66 לכתב התביעה העוסק ברכיב הפיצוי של שנה וחצי לאחר תום תקופת ההסכם ( 31/12/09 ) אין בה ממש וסבורתני כי אין צורך להכביר במילים ודין התביעה ברכיב זה הידחות מכל וכל.

סוף דבר נוכח כל האמור ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אני קובעת כי התובע והנתבעת בחרו להסדיר את מערכת היחסים המקצועית ביניהם במרבית השנים בע"פ, ובשלב מסוים בחוזה כתוב, וכי שררו ביניהם אמון רב ושביעות רצון ורצון להמשיך ולקיים את החוזה, ולחדשו מעת לעת ולאורך שנים.

נוכח כל האמור לעיל, מרבית רכיבי התביעה נדחים על ידי, אולם הנני מקבלת את טענת התובע בדבר ימי הודעה מוקדמת וקובעת כי על הנתבעת היה ליתן לו ימי הודעה מוקדמת של חודשיים נוספים, מעבר לאלו שניתנו לו. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע את ימי הודעה מוקדמת של חודשיים נוספים, קרי הסכום המפורט בסעיף 3 להסכם - העלות החודשית, 37,000 ₪ כולל מע"מ ( צמוד למדד המחירים מיום 1/5/99) בקיזוז עלות המעביד והעסקה של עו"ד מירון ( כאמור בסעיף 2.3 להסכם) - בתוספת ריבית והצמדה מחודש 3/08 ועד התשלום בפועל.

נקבע, כי "אין מחלוקת, כאמור, כי [משה"ב] אכן עשתה שימוש במקרקעין של [הדיירים], וכי היא עשתה כן מבלי לקבל את הסכמתם לכך. ואכן, מתקיימים כאן היסודות של סעיף 16 לחוק המקרקעין, המצדיקים, ברגיל, סעד של סילוק יד. אלא שבעניינינו [...] יש לקבוע כי סעד כזה הוא קצוני ובלתי מוצדק, וכי ניתן לממש את תכליות הזכות הקניינית גם בדרך פוגענית פחות, שהרי גם הזכות לקניין – אינה זכות מוחלטת [...]. אני סבור כי אף [שמשה"ב] פגעה בזכויותיהם הקנייניות של [הדיירים], אין מקום להורות על סילוק ידה, בהנתן העובדה שפרט לפגיעה הקניינית, לא נגרם כל נזק ממוני [לדיירים] מחד גיסא – לא פגיעה ביציבות הבניין שבו הם מחזיקים, לא פגיעה בשווי המקרקעין שבבעלותם [...], ומנגד – סילוק יד פרושו יהיה לא רק הוצאות כספיות הנאמדות במיליוני שקלים, אלא חמור יותר – פגיעה בזכויותיהם של צדדים שלישיים, דוגמאת בעלי זכויות נוספים בבניין שבו מחזיקים [הדיירים]. באיזון שבין פגיעה ממונית אפסית ובין פגיעה קניינית חמורה בצדדים שלישיים – אין מקום להעתר לסעד של סילוק יד". מכאן עבר בית משפט השלום לבחון, אם נכון להעניק לתובעים סעד חלופי, בדמות פיצוי כספי, והשיב על שאלה זו – בחיוב.

לגבי הסעד של 'שווי אי-סילוק יד', הוסיף בית המשפט המחוזי והחליט, כי מדובר למעשה בהרחבת חזית: "כפי [שמשה"ב] ציינה בסיכומיה אין בכתב התביעה עתירה לסעד כזה וסעד כזה גם אינו בסמכות ביהמ"ש קמא. [הדיירים] מפנים [...] לסעיף 62 לכתב התביעה המתוקן שם צוין, כי [...] 'במקרה [שמשה"ב] מכל סיבה שהיא לא תפנה את העוגנים הרי שאז יש להוסיף לסעד הכספי המבוקש על ידי [הדיירים] גם 50% מסך עלות פינוי העוגנים שהייתה אמורה לשאת בו [משה"ב] לו הייתה מפנה את העוגנים'. ברם, עתירת [הדיירים] בסיכומיהם בעיניין זה אינה עולה בקנה אחד עם עתירתם בכתב התביעה. בכתב התביעה לא כימתו את הסכום הכספי הנוסף לו הם עותרים ככל שהעוגנים לא יסולקו ועתירתם הייתה ל-50% מסך עלות פינוי העוגנים, בעוד שבסיכומיהם עתרו לסכום כספי נקוב, לפי חוו"ד מומחה ביהמ"ש שהעריך את עלות הריסת בית [הדיירים] ובנייתו מחדש (פעולות שנדרשות לצורך הוצאת העוגנים) בסך של כ-6.5 מיליון ₪ (למלוא העלות). מדובר בסעד כספי בגין עילה ספציפית בתביעה כספית ועל [הדיירים] היה לציין את הסכום שנתבע על ידם בגינו בתביעתם. חוות דעת מטעם מומחה בית המשפט שהעריך עלות רכיב זה היא כלי בידיו של ביהמ"ש באמצעותו יוכל לשערך את הסכום שייפסק על ידו אך הדבר לא פוטר את [הדיירים], כתובעים, מלציין מלכתחילה את הסכום שנתבע בגין רכיב זה ולכל הפחות היה עליהם לבקש לתקן את תביעתם בהמשך ההליך (דבר שלא עשו במקרה זה). משנוסח כתב התביעה המתוקן חסר בעיניין זה, ומשלא תוקן בהמשך, הרי בשלב הסיכומים בו כימתו לראשונה רכיב זה של תביעתם ועתרו לסעד נוסף בגינו, ביקשו הם למעשה להרחיב את חזית המחלוקת והתנגדות [משה"ב] לכך מוצדקת". עוד נקבע בפסק הדין, בהתאם לאמור בהחלטה מיום 7.4.2021, כי בדין קבע בית משפט השלום, כי שיטת הבנייה החליפית הזולה ביותר, שהיתה מונעת את הפלישה למקרקעי הדיירים – היא שיטת 'הקיר הסאלרי'.

היא כפופה, במקרים חריגים ונדירים, לחובת תום הלב; הן מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין, הן מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, יחד עם סעיף 61(א) לחוק זה, המחיל את הוראות חוק החוזים "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנידון" (לדיון מפורט על אודות ההלכה שנקבעה בעיניין רוקר ראו: עופר גרוסקופף "על שיקול דעת קינייני, אחריות חברתית ודאגה לזולת" משפט ועסקים י 317, 332-330 (2009)).

...

ביום 5.4.2021 התקיים דיון בערעור, ובפרוטוקול נרשם, מפי בית המשפט המחוזי, כדברים האלה: "כדי לקדם הכרעה בתיק לטובת הצדדים מציעים [שב"כ הדיירים] יחזור בו מסילוק היד בהיבט הקנייני, תוך שמירה על הטענה של שווי כספי לסילוק היד, כמו גם תוך שמירה על הטענה של דמי שימוש בנוסף לעשיית עושר. בית משפט יבדוק בשלב הראשון את חווה"ד של המומחים לרבות חקירתם בעניין הקיר הסלארי. ככל שבימ"ש יגיע למסקנה שיש אפשרות לעשות קיר סלארי, במקרה כזה נפנה [לב"כ הדיירים] בהצעה לחזור בו מהערעור ללא תשלום הוצאות למעט בסוגיית דמי השימוש בנוסף לעושר ולא במשפט, ושווי אי סילוק היד. היה ונגיע למסקנה שאין אפשרות לעשות קיר סלארי, נציע לצדדים להשיב את התיק לקמא להשלמת חווה"ד ע"י המומחה בסוגיית הטופ דאון. אחרי שתהיה חוו"ד ויינתן פס"ד בסוגיית הטופ דאון כל צד יוכל לערער על פסה"ד לרבות רכיבי הערעור שהיו לפנינו למעט סילוק היד ברמה הקניינית". עוד עולה מפרוטוקול הדיון, כי בא-כוח הדיירים נתן את הסכמתו למוצע, כדלקמן: "ב"כ [הדיירים]: אני מסכים. אני חוזר בי מהטענה לסילוק יד בהיבט הקנייני. שומר על טענותיי באשר לשווי אי מתן סילוק היד; על מתן פיצוי בדמות דמי שימוש ראויים בנוסף לפיצוי בגין עשיית עושר; ועל הטענה שלא ניתן לעשות קיר סלארי. אני מסכים שאם בית המשפט יגיע למסקנה לאחר שיבדוק את החומר שכן ניתן לעשות קיר סלארי (בניגוד לדעת המומחה מטעם בית משפט) יהיה רשאי בית המשפט להציע לי לחזור בי מהערעור גם בהיבט הזה ולהותיר להכרעה את סוגיית שווי אי מתן סילוק היד והפיצוי הנוסף לדמי שימוש ראויים. ככל שבימ"ש יגיע למסקנה שלא ניתן לעשות קיר סלארי, אני נותן את הסכמתי להחזרת התיק לבימ"ש קמא להשלמת חוו"ד של מומחה ביהמ"ש בסוגיית הטופ דאון. לאחר מתן פסה"ד המשלים אם [הדיירים ירצו] לערער [יוכלו] לערער במסגרת הערעור על הטופ דאון, גם על שווי אי סילוק היד ודמי השימוש הראויים בנוסף. ידוע לנו שעמדת [משה"ב] היא שהטענות של [הדייירים] בדבר שווי אי סילוק יד ודמי שימוש ראויים בנוסף לפיצוי בגין עשיית עושר, היא שמדובר בשינוי חזית ו/או הרחבת חזית. טענה זו שמורה להם". לצד זאת, הבהיר ב"כ משה"ב כי מרשתו עומדת על טענותיה בדבר הרחבת חזית: "אנחנו חוזרים על התנגדותנו להרחבת חזית ושומרים על טענתנו [...]". לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי "ניתן בזה תוקף של החלטה להסדר הדיוני המוצע". ביום 7.4.2021 ניתנה החלטה נוספת, שבה פורטו 5 טעמים, התומכים כולם במסקנה שאליה הגיע בית משפט השלום, שלפיה חלופה מסוג 'קיר סלארי', היתה אפשרית בנסיבות.

משה"ב טוענת מנגד, כי דין בקשת הרשות לערער להידחות על הסף, באשר היא אינה מעוררת שאלה עקרונית, ומשום שלדיירים לא נגרם עיוות דין.

אך יתכנו מקרים חריגים, שבנסיבות אלו, יגיע בית המשפט למסקנה כי סילוק יד בפועל – אינו צודק.

אף שלמקרקעין של הדיירים לא נגרם נזק פיזי כתוצאה מהפלישה, הרי המסקנה ההכרחית מחוות הדעת השמאית היא כי נגרם להם נזק כספי בשל העדר האפשרות להפיק מהמקרקעין דמי שימוש ראויים בשיעור אותו קבע השמאי.

מכאן, שהמסקנה מחוות הדעת השמאית של המומחה מטעם בית המשפט (שמסקנותיה לא היו שנויות במחלוקת ואף אומצו על ידי בית המשפט המחוזי), היא כי דיירי הבניין היו יכולים להפיק דמי שימוש מהקרקע בשיעור שנקבע על ידיו – ומבחינה זו הפלישה הזיקה להם.

את המסקנה הזו יש לאמץ, בלא להידרש לרציונל שעמד מאחורי חוות הדעת הזו או לשאלה האם היא עולה בקנה אחד עם "השכל הישר". ת השופט ח' כבוב: מחלוקת נפלה בין חברי השופט נ' סולברג, ובין חברתי השופטת ר' רונן, בדבר אופן חישוב הפיצוי חלף הסעד של סילוק יד, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן.

אין מחלוקת שעבודת המערער במחלקה זו הייתה משביעת רצון, ומנהל מחלקת התחבורה כתב ביום 31.7.11 כי היתרשמותו מהמערער "טובה מאוד, חרוץ, מסור לעבודה, ומעורב בכל עינייני התחבורה. אין ספק שכניסתו למחלקת התחבורה תרמה רבות להתייעלות המחלקה". ביום 30.8.11 הגיש חמוז כנגד המערער תביעה אישית בבית משפט השלום בבית שאן (ת"א 46511-08-11).

המערער סבור כי יש לראות ב"הפרשתו" ממקום העבודה כפיטורים שלא כדין ובהתאם עותר לפצוי כספי בסך שווה ערך ל- 24 משכורות (שהועמד במסגרת כתב התביעה לצרכי אגרה על סך של 144,000 ₪).

לא נעלם מעינינו כי המערער לא תבע בכתב תביעתו באופן מפורש פיצוי כספי בגין היתעמרות, אך כאמור לעיל בית הדין האיזורי שוכנע שהתקיימו התנאים שנקבעו לצורך כך בפסיקה (עניין ימית סינון), מבלי שהמדינה ערערה על כך. משכך, ומאותם שיקולים, שוכנענו כי ניתן וראוי להגדיל את סכום הפצוי, על מנת שישקף באופן מדויק יותר את חומרת ההתנהלות כלפי המערער.

...

מדובר בפיצוי על הרף הגבוה, כיוון ששוכנענו שנסיבות המקרה חמורות במיוחד ומצדיקות סעד מתאים.

לא נעלם מעינינו כי המערער לא תבע בכתב תביעתו באופן מפורש פיצוי כספי בגין התעמרות, אך כאמור לעיל בית הדין האזורי שוכנע שהתקיימו התנאים שנקבעו לצורך כך בפסיקה (עניין ימית סינון), מבלי שהמדינה ערערה על כך. משכך, ומאותם שיקולים, שוכנענו כי ניתן וראוי להגדיל את סכום הפיצוי, על מנת שישקף באופן מדויק יותר את חומרת ההתנהלות כלפי המערער.

סוף דבר - הערעור מתקבל בעיקרו.