תביעה אשר עניינה הסכם שותפות בעסקי המסעדנות בשל הפרת הסכם

התובעים עתרו איפוא, לחייב את הנתבעים לפצותם בסך 2.5 מיליון ₪ בגין כל אחת ואחת מהעילות הבאות: חוסר תום לב בניהול משא ומתן; הפרת חובת הגילוי; הצגת מצגי שוא; הפרת הסכם; גרם הפרת הסכם; ביצוע פעולות מתוך מניע אישי ותוך ניגוד עניינים; הפרת חוזה ופיצויים מכוח חוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), התשל"א-1970, ביצוע עוולות מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והתעשרות שלא כדין.

עם זאת, לצרכי אגרה, העמידו התובעים את תביעתם על סך 2,500,050 ₪ מכוח חוק מכוח חוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק החוזים תרופות); פקודת הנזיקין [נוסח חדש]; חוק עשיית עושר ולא המשפט, התשל"ט-1979 כדלקמן: דוד וחברת שאלי – נהגו בחוסר תום לב בניהול משא ומתן; הפרו את חובת הגילוי; הציגו מצגי שוא; הפרו את הסכם המלון.

גירסתו של עודד - לפיה טרם החתימה על הסכם טרסנה הסתמך על מצגים שהציג לו רפי, על פגישות שנערכו בערייה [פר' עמ' 101, ש' 33-29] ועל מיסמך שכותרתו "מסלול רישיון" אשר הופק עבור טרסנה בחודש נובמבר 2013 [נספח 2 ל-ת/1] - גובתה בשני עדים: עינת ומר גיל פרנק, שותפו של עודד במנטה (להלן – גיל).

דוד שלא עסק בעבר בתחום המלונאות, אלא בתחום המסעדנות, דיבר את השפה העברית ברמה בסיסית בלבד, אם בכלל.

קיום משא ומתן למכירת מניותיה של חברת שאלי לצד שלישי כאשר טרם קמה חובת תשלום מחמת אי-היתקדמות בהליכי רישיון עסק מהוה הפרה של חובת תום הלב על ידי דוד, שדינה כדין הפרת החוזה: "צד לחוזה אשר מפר את החובה המעוגנת בסעיף 39, דהיינו: אינו מקיים בתום-לב את החיובים הנובעים מן החוזה או שאינו עושה שימוש בתום לב בזכויות הנובעות מן החוזה, רואים אותו "כאילו לא קיים חיובו כלל, וממילא כאילו הפר את החוזה" [דיני חוזים, עמ' 102; ע"א 380/77 שלמה נ' ישר, פ"ד לג(2) 103, 105 (1979); ע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר, חברה לבנין, פ"ד מד(3) 769, 781 (1990)].

...

אני מחייב את רפי לשלם לעודד סך 188,443 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.11.2014.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי בהשוואה לסכום התביעה ובהתחשב בהיקף ההליך אני מחייב את רפי בהוצאות משפט בסכום גלובאלי בסך 3,000 ₪ וכן מחייבו בשכר טרחת באי כוחו של עודד בסך 15,000 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

גגאל, אשר יש להם ניסיון מסוים בתחום המסעדנות, היו מעוניינים לפתוח מסעדה בטיילת חוף הים בראשון לציון.

גגאל חיפשו שותף לניהול ולהשקעה במסעדה, וכך הם הגיעו לתובע, אשר לטענתם הוצג בפניהם כמי שיש לו ניסיון בניהול עסקים הקשורים לתחום המזון.

לטענת התובע, יובל היה השותף במסעדה, והוא רק סייע לו. ביום 7.3.2016 נחתם "הסכם מייסדים" להקמתה של הנתבעת 1, החברה אשר דרכה הייתה אמורה המסעדה להיות מופעלת ("החברה").

ממילא, גם אם נניח כי מדובר בהפרות לא יסודיות, הרי שעמדה למשכיר זכות לבטל את ההסכם בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ("חוק התרופות").

יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 415/64 הנ"ל (עמ' 453): "נכון הדבר, כי כמו בכל משפט אחר חייבת להיות עדות בפני בית-המשפט אשר על-פיה יוכל להחליט ולפעול. במקרה שלפנינו, כיוון שהשאלה היחידה היא אם הפשרה היתה סבירה, חייבת גם העדות להתייחס לשאלה זו, ולה בלבד. העדות אינה חייבת להכנס לפרטי התביעה המקורית שבה נעשתה הפשרה ולהוכיח את נכונותם, אלא שהיא צריכה להתייחס באופן כללי לסבירות הפשרה, הנמדדת ונשקלת לפי כל נסיבות המקרה". הינה כי כן, בנסיבות המתאימות, עשוי הסכם הפשרה לבוא תחת הוכחת קיומו של חוב, אולם הדבר מותנה בכך שהפשרה הייתה סבירה ובתום לב. לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי תנאי זה לא היתקיים בעניינינו, וממילא, בהנתן שהתובע לא הוכיח שהיה חוב תקף, דין התביעה להדחות.

...

התוצאה היא, אפוא, שאין להכיר בזכות חזרה או השתתפות כלשהי של התובע כלפי החברה וננה.

בהתחשב במסקנה האמורה, אין צורך להידרש לשאלה מהי חלוקת ההשתתפות הראויה בין התובע לבין ננה, בכל הנוגע לערבויות שהם נתנו.

מכל מקום, נוכח מסקנתי כי ממילא לא עומדת לתובע זכות השתתפות כלפי ננה, אין צורך להכריע בסוגיה זו. סוף דבר לאור כל האמור, התביעה נדחית.

עניינו של פסק דין זה, בטענות התובע לשותפות שערך עם הנתבע בקשר לחלקו באולם אירועים רקע הזיכיון להפעלת אולם האירועים "חצר נצר" המצוי בקבוץ נצר סירני, (להלן: "האולם" או "אולם האירועים"), נרכש בידי שלושה שותפים: הנתבע, מר גיא עטיה, (להלן: "עטיה"), מר צביקה בן שבת, (להלן: "צביקה") ומר דוד (שושי) זגדון, (להלן: "זגדון"), (להלן: "השותפות" וכן "השותפים").

צביקה, היה במועד הרלוואנטי איש עסקים, בעל נכסים רבים בתחומים שוהים כמו אבטחה, נדל"ן מלונאות מסעדנות ועוד.

טוען רוקח כי עטיה נישל אותו מהסכם השותפות ביניהם ואף הביא למכירת עסקי השותפות ללא שהוא, רוקח, ידע על כך כמו גם שעטיה הפר חובות נוספות לפי ההסכם.

המרצת הפתיחה ההליך בביהמ"ש המחוזי מרכז תיק ה"פ 18002-05-18 רוקח הגיש ביום 8.5.18 תובענה בדרך של המרצת פתיחה, לביהמ"ש המחוזי מרכז בהליך האמור, כנגד השותפות והשותפים בהם עטיה, שם עתר לסעדים הצהרתיים, דומים לאלו שבתביעה כאן: ביקש הצהרה על פירוק השותפות שבין הצדדים, לקבוע, כי הוא הפך שותף בשותפות לגבי האולם, ושהוא זכאי לאכיפת ההסכם שלפיו ניכנס כשותף לשותפות כמו גם וכפועל יוצא מכך, לסעדים שונים.

לא מצאתי להטיל דופי בעדותו של עו"ד רפי בוקר, כאשר אציין כי בעדותו, השיב הוא גם לשאלות שלא נוחות לו. לאור כך שלא שוכנעתי כי כתוצאה מהעסקה הנטענת בין רוקח לעטיה, הועברו כספים לשותפות, מדוע שעו"ד בוקר יכין הסכם שכזה? מדוע שלא יגבה שכר על טירחתו מהצדדים להסכם בהנחה שהשותפות לא קיבלה כספים כתוצאה מהעסקה בין רוקח לעטיה? כיצד קורה, שבמסמך כה חשוב, זגדון, שהנו שותף מהותי, אינו שותף למעמד החתימה על ההסכם? כיצד קורה שזגדון, כלל לא מכיר את רוקח, (עדות זגדון, עמ' 49 ש' 27), שם העיד זגדון כי כלל אינו מזהה את רוקח! הכיצד רוקח לא ניגש לזגדון, כך למשל, ללחוץ את ידו, להגיד תודה שהוא הסכים בעל פה להכניסו כשותף? הדברים מקשים על גרסת רוקח.

...

לא מצאתי להטיל דופי בעדותו של עו"ד רפי בוקר, כאשר אציין כי בעדותו, השיב הוא גם לשאלות שלא נוחות לו. לאור כך שלא שוכנעתי כי כתוצאה מהעסקה הנטענת בין רוקח לעטיה, הועברו כספים לשותפות, מדוע שעו"ד בוקר יכין הסכם שכזה? מדוע שלא יגבה שכר על טרחתו מהצדדים להסכם בהנחה שהשותפות לא קיבלה כספים כתוצאה מהעסקה בין רוקח לעטיה? כיצד קורה, שבמסמך כה חשוב, זגדון, שהינו שותף מהותי, אינו שותף למעמד החתימה על ההסכם? כיצד קורה שזגדון, כלל לא מכיר את רוקח, (עדות זגדון, עמ' 49 ש' 27), שם העיד זגדון כי כלל אינו מזהה את רוקח! הכיצד רוקח לא ניגש לזגדון, כך למשל, ללחוץ את ידו, להגיד תודה שהוא הסכים בעל פה להכניסו כשותף? הדברים מקשים על גרסת רוקח.

חוות הדעת מטעם רוקח, אינה משכנעת כי החתימות על המסמכים שבמחלוקת הינם דווקא של עטיה, ובחוות הדעת מטעם עטיה, ניתנו הדגשים התומכים במסקנה זו. לפיכך, חוות הדעת שצירף רוקח אינה מסייעת לו. סיכומם של דברים, מצאתי קושי באמינות גרסתו של רוקח, שלא היתה קוהרנטית, לא ביחס להליך קודם ולא בטענות שונות בתוך הליך זה. עדותו של רוקח, לא התיישבה עם עובדות שאינן במחלוקת, ובמידה רבה, עלו בה תמיהות וחוסר היגיון.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה.

לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן הסכם שותפות בין התובעת 1 לנתבעת – הפרתו של ההסכם ועתירות להשבת כספים, תשלום התחייבויות ופצוי בגין ההפרה.

תמצית טענות התובעת לירית טוענת כי עדי ואביה עוזי ניצלו את חוסר ניסיונה בתחום המסעדנות, מחד, ואת הכרותם המעמיקה איתה, מאידך, והציגו לה מצגי שוא עוד בשלב הטרום החוזי, לרבות הצגת תוכנית עסקית אשר כללה תחזיות כספיות אופטימיות.

סבורני כי הגילוי על ביטולי השיקים בחשבון המשותף, העברות הכספים, והוצאת כספים מהחשבון המשותף שלא לצרכי השותפות, מקום בו לעסק קושי תזרימי ומשכורות אינן משולמות בזמן, וכאשר לירית חשופה גם כלפי צדדים שלישיים (כגון עובדים וספקים), הרי שפרישתה של לירית מהשותפות בנסיבות אלה אינה מהוה הפרה של הסכם השותפות.

...

כפועל יוצא של כל האמור לעיל, ברי כי יש לדחות אף את דרישת עדי לחיוב לירית בהוצאות בגין נזקים ובזבוז זמן בשל הפרת לירית את הסכם השותפות.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה העיקרית בחלקה הארי ודוחה את התביעה שכנגד.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעים את הסך של 50,000 ₪, החזר בגין ההשקעה, וכן סך של 18,500 ₪ בגין יתרת השכר שלא שולם.

נטען גם כי המשיבה בחרה להיתקשר בהסכם השותפות, למרות שידעה מה הסיכונים הכרוכים בענף המסעדנות, ואין לאפשר לה להשית אחריות על מחדליה על אחרים.

לעניין היתנהלות הצדדים בזמן הסכם השותפות, בית משפט קמא קיבל בפסק הדין טענות המשיבה וקבע שהמערער הפר את חובות הנאמנות והזהירות החלות עליו מכוח ההסכם, מפני ש: המערער עירב באופן אסור בין פעילות המסעדה ובין פעילות הסטודיו שהיה עסק פרטי שלו.

עוד אציין כי המערער ביקש בתביעה שכנגד לחייב את המשיבה לשלם לו כספים בגין הפרתה את הסכם השותפות.

כמו כן, מטרת השבת הכספים שנפסקו למשיבה הייתה להעמיד את המשיבה במצב כאילו לא נכרת ההסכם, ומשכך היא זכאית לקבלת כל הסכומים ששילמה עבור כניסתה לשותפות, לרבות המע"מ. בנוסף, יש קושי לקבל טענות המערער לעניין המע"מ, כאשר לא נסתרה הטענה כי המערער הוציא חשבונית לשותפות ולא למשיבה, ובכך הוא נהנה מקיזוז אסור של המע"מ, שלא כדין, על חשבון המשיבה, והיא לא יכולה הייתה להנות באופן דומה.

...

אני סבורה שקביעה זו חלה גם על התביעה שכנגד ודי בה כדי לדחותה.

לסיכום לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הערעור.

המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.