אין התכתבות, כשיעל הגיעה לסניף להחתים אותי על הדבר הזה, זה היה ביני לבינה, פנים מול פנים, בצורה מאוד אישית, כמו שתמיד היה, כשאני שאלתי אותה מה לגבי הבונוס שלא כתוב בתוך הדבר הזה, אז היא אמרה לי וזה היה נשמע לי מאוד הגיוני, אנחנו צריכים עוד חודשיים לפחות כדי להשלים את כל החשבוניות שחסרות, להבין בדיוק מה היה, כי בכל זאת הסתיימה שנה גם, וזה היה נשמע לי מאוד הגיוני, כי גם כל ריבעון קבלתי רק חודשיים אחרי זה, זה היה נשמע לי מאוד הגיוני שהיא דורשת ממני את פרק הזמן הזה, של עוד חודשיים, כדי לסיים לעשות את כל הניתוח של כל הדבר הזה"
עדות זו מתיישבת אכן, עם האופן שבו שולמה המחצית הראשונה של הבונוס במהלך יחסי העבודה בין הצדדים, וכן עם לשון סעיף 13.1 להסכם 2016 שלפיו "הבונוס יתוסף למשכורות המשולמות עבור שכר 2 חודשיים עוקבים מתום הרבעון".
אשר על כן, ולאור שקולי המדיניות העומדים בבסיס גישתם המחמירה של בתי הדין לעבודה ביחס לכתבי וויתור של עובדים ויישום שקולי מדיניות אלה במקרה שלפנינו, יש לדחות את טענת הנתבעות כי מדובר בכתב וויתור תקף השולל את זכות התביעה של התובעת בעילות התביעה שלפנינו.
[123: ע"ע (ארצי) 300327/98 אטקה בע"מ – דוד רטר, פד"ע לט 49]
נקדים ונציין, כי לאחר שבחנו את מכלול העדויות והראיות שהובאו בפנינו השתכנענו, כי אין להביא בחשבון את רכיבי המקדמה והאחוז מרווחיות לצורך חישוב שכרה הקובע של התובעת, מאחר שמדובר בתגמול מותנה בתנאי, שנגזר מריווחי הסניף ולא מתפוקה אישית של התובעת, וזאת על אף שאין מחלוקת כי מדי חודש שולם לתובעת סכום קבוע כמקדמה על חשבון גמול זה. כך:
בסעיפים 24-25 לכתב התביעה צוין, כי "החל מחודש ינואר 2015 סיכמו הצדדים כי התובעת תהיה זכאית לעמלה הנגזרת מרווחיות הסניף (להלן: העמלה), כאשר זו תשולם בשני חצאים – מחצית אחת תשולם לאורך כל תקופת ההעסקה החל מחודש ינואר 2015, והמחצית השניה בתום 5 שנות העסקה. הנתבעת סיכמה עם התובעת כי כנגד תשלום העמלה, התובעת לא תבקש העלאת שכר במשך 5 שנים. הנתבעת עמדה על קיומו של תנאי זה בעיקשות... יעל כל העת אמרה לתובעת כי היא תקבל את מחציתה השניה של העמלה בתום חמש שנות עבודה וציינה בפניה כי הנתבעת מפקידה בפיקדון בבנק את הסכומים להם תהיה זכאית התובעת, וכדי לאמת את דבריה מסרה לתובעת 3 פעמים העתקים מאישור ביצוע ההפקדות[footnoteRef:124]". [124: נספח ב' לכתב התביעה]
כמו כן צוין, בסעיפים 26 ו-28 לכתב התביעה, כי "החל מחודש ינואר 2015 החל תשלום העמלה באופן הבא – הנתבעת סיכמה עם התובעת כי מדי חודש היא תשלם לה מקדמה על חשבון העמלה, בסך 933 ₪... עד לסיום ההעסקה. בחודש ינואר 2016 המקדמה הופחתה בשני שקלים... מדי ריבעון חישבה הנתבעת את העמלה לאותו ריבעון לה זכאית התובעת, כאשר התשלום ששולם מדי ריבעון היה תוצאה של נוסחה קבועה שחושבה כאחוזים קבועים מהרווחים בהפחתת המקדמה ששולמה בכל חודש משלושת החודשים באותן ריבעון... הנתבעת הבטיחה לתובעת להעלות על הכתב את כל תנאי העסקתה, לרבות את העמלה האמורה ואולם התמהמה עם כתיבת ההסכם וזה נימסר לתובעת רק בתחילת שנת 2016"[footnoteRef:125].
[135: ה' בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס 343, 345 (א' ברק ואח' עורכים, 2015) ]
האפשרות להרים את מסך ההיתאגדות קבועה בסעיף 6 לחוק החברות[footnoteRef:136] הקובע כי: [136: כפי שתוקן בתיקון 3 לחוק החברות, תשס"ה- 2005]
"6(א)(1) בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
...
[144: תצהיר גב' דאדי ונספחים א' וב' לתצהיר]
עוד טוענת התובעת, כי במשכורת חודש 8/2014 שולמו לה 3,850 ₪ בגין עבודתה במהלך חופשת הלידה, במסווה של "בונוס".
לאחר שבחנו את טענות הצדדים בעניין זה השתכנענו, כי התובעת לא הוכיחה כי אכן מדובר בתשלום מכוון בערכי נטו על פני טעות (שהרי שכר משלמים בערכי ברוטו); אך עלה בידיה להוכיח כי עבדה במהלך חופשת הלידה[footnoteRef:145], כך שהסכום הנקוב בחודש אוגוסט 2014 בתחשיב הנתבעות שגוי; ומאחר שתחשיב הנתבעות לא צורף לתצהיריהן ולא הוכח, בשונה מתחשיב התובעת (נספח ב' לתצהיר אמה) שלא נסתר בעדותה של גב' דאדי ואף נתמך בתלושים מתוקנים לצורך הוכחתו, אזי יש לקבל את טענת הקיזוז באופן חלקי ולקזז מן הסכומים הנפסקים לזכות התובעת סך כולל של 9,588 ₪ בלבד.
[145: ראו בעדות התובעת לעיל בעניין סידורי העבודה ובעדותה של יעל בעמ' 285 ש' 1-6, ש' 29-33 ועמ' 286 ש' 25-29, כשאיננו מקבלים את הטענה כי התובעת הגיעה רק כדי "לשתות קפה" בסניף, וראו גם בהודעות שהוחלפו בין יעל לתובעת, בעדות יעל בעמ' 287 ש' 31-36
]
סוף דבר
טרם חתימה נבהיר, בהתייחס לטענת השיהוי שהעלו הנתבעות, כי התובעת סיימה את עבודתה בחברה בשלהי שנת 2018 וקיבלה את תשובתה של יעל בדבר אי תשלום המחצית השניה של הבונוס בחודש פברואר 2019.
בנסיבות אלה, ומשהתביעה הוגשה בחלוף שנה ממועד זה, אין מדובר בשיהוי ויש לדחות טענה זו.
לאור כל המפורט לעיל, התביעה האישית כנגד הנתבעת 2 נדחית, ועל הנתבעת 1 לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים:
1) הפרש פיצויי פיטורים בסך של 15,108 ₪;
2) הפרשי הפקדות לתגמולים בסך של 9,673 ₪;
3) הפרשי שכר בסך של 5,525;
4) בונוס בסך של 70,176 ₪;
5) פיצוי סטטוטורי מכוח חוק הגנת השכר בסך של 20,000 ₪.
