יש לציין כי בהיעדר כרטסת הנהלת חשבונות מסודרת של הנתבעת 3, ובשים לב לאופן בו הוצגו ראיות הנתבעים בנוגע להעברות הכספים מהנתבעים לתובעת במהלך השנים, היה קושי רב לאתר ולייחס את התשלומים, ואלה נלמדו מאסופת עשרות המסמכים שהוגשו על ידי הנתבעים בכתבי הגנתם, וכן ממסמכי התובעת שצורפו המעידים על התשלומים בזמן אמת.
גם אם ניתן היה לקבל את טענות הנתבע 1 שהתנגד להרמת מסך ההיתאגדות כללית, כל עוד מדובר היה על מערכת יחסים הרמטית בין התובעת לנתבעת 3, הרי שהנתבע 1 כלל עצמו במערכת יחסים זו, בפרט החל משנת 2016 ועד לפינוי בפועל, במספר אופנים המצדיקים הטלת חבות אישית, במנותק מהרמת מסך, וכן מצדיקים הרמת מסך חלקית, כפי שיפורט להלן:
הנתבע 2 הפנה בכתב הגנתו ותצהירו לעובדה שהתובעת, בתביעת הפינוי הראשונה בספטמבר 2016, הגישה תביעה כנגד הנתבעת 3 בלבד.
זאת על אף ידיעה כי קיימת טענה של התובעת לחובות בגין אי תשלום שכר דירה בגובה של כ- 188,000 ₪, כפי שמפורט בהסכם פירוק השותפות.
משכך, בנוגע לרכיב זה, חשוף הנתבע 1 לתביעה אישית ויש להרים את מסך ההיתאגדות בגין פרעון הלוואת הבעלים, והעדפת החזר לנתבע 1 חלף נושים אחרים, ובכלל זאת התובעת או הותרת הכספים בקופת החברה לתשלום חובותיה כלפי התובעת, ככל שאלה יתבררו כנכונות.
...
לסיכום:
בגין התקופה החל ממרץ 2016 ועד לדצמבר 2017 הנתבעת 3 נותרה חייבת לתובעת את הסכומים הבאים:
חוב דמי שכירות, בצירוף הוצאות שוטפות בגין המושכר והוצאות הפינוי - הכל בסך של 668,488 ₪, פחות הסכומים ששולמו על ידי הנתבעים ועומדים לזכותם בסך של 222,144 ₪.
בסך הכל תשלם הנתבעת 3 לתובעת סך של 446,344 ₪, בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
בנוסף, בשים לב להתמשכות ההליכים, אי עמידה בהסכם הפינוי ומשיכת הזמן, שנבעה בעיקר מהתנהלותם הכושלת של הנתבעים 1 ו- 3 החל מאי עמידתם בהסכמות הפינוי בשנת 2017, שקיבלו תוקף של החלטה שיפוטית, שהוסיפו הוצאות לתובעת בגין חודשי שכירות נוספים, ועד להתנהלות בתיק שהובילה להוצאות ניכרות שחלו על התובעת וניתן היה למנוע אותן כבר בשנת 2016, ישלמו הנתבעים 1 ו- 3, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ ושכ"ט בסכום של 60,000 ₪.
