תביעה אזרחית: ניהול תיק השקעות רשלני

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו ת"א 5199-06-23 אימרי טאובר נ' אדמונד דה רוטשילד (ישראל) בע"מ ואח' מספר בקשה:3 לפני כבוד השופטת (בפועל) ורשמת אורלי מור-אל מבקשים/נתבעים: 1. פרובידנט שווקים פינאנסיים בע"מ 2. אדמונד דה רוטשילד ניהול נכסים (ישראל) בע"מ 3. אדמונד דה רוטשילד (ישראל) בע"מ 4. אדמונד דה רוטשילד ניהול תיקי השקעות (ישראל) בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ממשרד ארדינסט ואח' משיב/תובע: פרופ' אלפרד אימרי טאובר ע"י ב"כ עו"ד גיל מור ואח' משיב פורמאלי/נתבע-5: עודד צוקר על ידי ב"כ עו"ד גיל מור ואח' החלטה

התביעה עניינה אספקת שירותי יעוץ השקעות פינאנסיות בעבור התובע וגופים מטעמו, לטענת התובע, תוך ניגוד עניינים, רשלנות והפרת הסכמים מצד הנתבעות.

המסגרת הנורמאטיבית בסוגיה זו נטועה בתקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), המקנה לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה לשם תשלום הוצאותיו של נתבע.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים והדין בסוגיה באתי לידי מסקנה שבחינת נסיבות מקרה זה בשים לב לדין בסוגיה ומכלול נסיבות העניין מביא לידי מסקנה שדין הבקשה להידחות ושאין מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה אלא יש לחייבו להודיע לבית המשפט ככל שישתנה מערך הנכסים שלו במדינת ישראל, הכל כפי שיפורט להלן.

הלכה למעשה, די באותה דירה בירושלים, שהינה במחציתה בבעלותו של התובע, שכפי שעולה מנסח המקרקעין, הינה ללא כל התחייבות מגבלה או משכנתה כדי להביא למסקנה שככל שחלילה יעלה הצורך קיים נכס שיבטיח את גביית ההוצאות.

אחר כל האמור לעיל, בשים לב לזיקתו של התובע למדינת ישראל, נכסיו בה, ומכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה שאין להורות על הטלת ערובה, אלא די בכך שאורה לתובע שככל שמצבו של הנכס בירושלים ישתנה במובן זה, שהנכס יימכר, או תוטל עליו מגבלה כלשהי לרבות שעבוד, משכנתה או הערת אזהרה, יהא עליו לעדכן את בית המשפט והנתבעות תוכלנה לחדש טענותיהן בעניין הפקדת הערובה.

אם מפשיטים את הדיון ממחלצותיו המשפטיות, עסקינן במיזם אשר להערכת הגורמים המקצועיים (קק"ל) הנו מיזם ראוי ובעל ערך מבחינת הציבור, אשר התובעים, ובמיוחד מר בלומנפלד, השקיעו בו מאמצים ניכרים וסכומי כסף לא מבוטלים לאורך שני עשורים.

במהלך הדיון בתיק, ובשים לב לעמדת אנשי קק"ל שתמכו במיזם, ניתנו לצדדים מעת לעת ארכות לצורך ניהול משא ומתן, מתוך תקווה שימצא פיתרון שיאפשר את הפעלת המיזם.

בתביעה אזרחית לפיצויים שעילתה רשלנות וחוסר תום לב במשא ומתן שמנעו כריתת חוזה, נידרש התובע להראות את שני אלה: ראשית, כי היו רשלנות או חוסר תום לב בדרך ניהול המשא ומתן על ידי הנתבעת; שנית, כי כתוצאה מההתרשלות או חוסר תום הלב נגרמו נזקים לתובע.

...

מתכתובת פנימית בין הגורמים שטיפלו בבג"צ שהגיעה לידי התובעים (נספח ב' לכתב התביעה) עולה כי המדינה הסכימה למתן צו הביניים, למרות שסברה כי דין העתירה להידחות, והייתה מודעת לכך שהוצאתו עלולה להטיל מגבלה על השימוש בקרקע לזמן רב, וזאת לאור הערכת הגורמים המטפלים כי "ספק אם נוכל להעמיד תגובה ראויה בזמן הקצר העומד לרשותנו". הערה: בסיכומיהם טענו המשיבים כי צו הביניים עיכב את הטיפול בנושא עד לפברואר 2009, ואולם טענה זו נסתרת ממכתב ששלח בא כוח התובעים דאז, עו"ד אלעזר בשארי, ביום 7.9.2008, ממנו עולה כי העותרים בבג"צ שואהנה חזרו בהם מהעתירה כבר ב- 20.2.2008, וכי במועד זה הוסרה המניעה להתקשר בחוזה הרשאה חדש (ראו נספח י"ז לכתב ההגנה).

המסקנה המתבקשת היא שלא ניתן לומר כי אלמלא העיכוב שנוצר בגין צו הביניים היה נכרת הסכם הרשאה בין הצדדים, ענין המחייב לדחות את הבקשה לסעד של אכיפה או פיצויי קיום.

ויובהר, לו עמדה להכרעתי השאלה האם ניתן לאשר את הקצאת שטח המיזם לתובעים בפטור ממכרז, יתכן מאד כי הייתי מגיע למסקנה לפיה ניתן, בשים לב למכלול נסיבות המקרה, לאשר זאת לאור הוראת תקנה 25(14) לתקנות חובת המכרזים, וההחלטות שהתקבלו על ידי הוועדה המשותפת ומנכ"ל משרד התיירות בשעתו.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל, דין התביעה שלפניי להידחות.

בתביעה טענו התובעים כי הנתבעות 1-2 (שכונו להלן יחד: "הנתבעות") הפרו את הוראות חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הייעוץ") וניהלו את כספי התובעים ברשלנות ותוך הפרת ההסכם ביניהם.

התביעה האזרחית תוגש נגדו ודירתו תעוקל.

...

אני סבורה שהתובעים הוכיחו את יסודות עוולת הרשלנות ביחס לסנדרין.

מכלול הנסיבות שהוכחו במקרה דנן, מעלה כי קיימים נתונים נוספים המצדיקים את המסקנה לפיה סנדרין חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים.

גם הפגיעה האפשרית שתיגרם לסנדרין כתוצאה מהטלת האחריות על כתפיה לצד עשיה, איננה שוללת את המסקנה המשפטית שלעיל.

בגין נזקיהם הגישו המשקיעים תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי, ובה תבעו את מורגן; בית ההשקעות (והבעלים שלו); מר דוד מלמד, ששמש מנהל תיקים יחיד בבית ההשקעות; מר נתן מלמד, שכיהן כדירקטור ומנהל כללי של בית ההשקעות (על פי דיווחי בית ההשקעות); וחברת הביטוח AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את בית ההשקעות, כמפורט בפסק הדין (שלושתם בהתאמה הם המבקש, והמשיבים 43 ו-46 לבקשה; להלן: דוד, נתן וחברת הביטוח).

אשר ליישום קביעות אלו במקרה דנן נקבע כי "יישום נכון של דוקטרינת 'המבוטח התמים' (ככל שיש מקום ליישמה בנסיבות ענייננו), היה מחייב אם כן לבחון את 'תמימותו' של דוד ביחס לאירועים המבססים את הפטור הנטען מחבות (קרי, סוגיית אי הגילוי), ולא ביחס לאירועים המבססים את עצם החבות הנטענת (קרי, סוגיית ההתרשלות ברכישת המניות)" (ההדגשות במקור – ע' פ'; שם, פסקה 69).

...

טענותיו של המבקש לפניי אינן מופנות לעצם ההכרה בדוקטרינת "המבוטח התמים" כפי שנקבעה בפסק הדין, כי אם למסקנה הפרטנית כי בנסיבות העניין שלפנינו אין מקום להחילה.

מסקנה זו נסמכה, כמפורט בפסק הדין, על הקביעה שלפיה חברת הביטוח במקרה דנן זכאית לפטור מלא מחבות משלא ניתנה לה תשובה מלאה וכנה בעניין שבגינו מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח; ועל כך שלצורך החלת הפטור מכוח סעיף זה אין הכרח להוכיח כוונת מרמה מצד המבוטח (ראו ע"א 2230/92 צמח נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2) 256, 261 (1994)).

לפיכך, ובהינתן הערתו של השופט י' עמית (שאליה הצטרף השופט ג' קרא) שלפיה אין באמור בפסק הדין כדי לטעת מסמרות לגבי המצבים השונים שבהם תוכר או תידחה תחולתה של הדוקטרינה, אני סבור כי בפסק הדין לא נפסקה הלכה חדשה בנושא זה, ועל כן הבקשה שלפניי אינה מגלה עילה לקיום דיון נוסף.

הבקשה נדחית אפוא.

המשקיעים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה כספית בגין נזקיהם שבמסגרתה תבעו את מורגן, את בית ההשקעות, את היחיד אשר שימש מנהל תיקים יחיד בבית ההשקעות, את המנכ"ל מר נתן מלמד, את חברת הביטוח AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את בית ההשקעות וכן גם את היחיד ואת המנכ"ל בביטוח אחריות מקצועי.

  בתאריך 10.3.2020 קבע בית המשפט העליון (כב' השופטים עמית, קרא וגרוסקופף) במסגרת ערעורים אשר הוגשו על פסיקת בית המשפט המחוזי (ע"א 7058/17 + 8044/17 + 8053/17) כי היחיד התרשל בתפקידו כמנהל תיקי ההשקעות בחברה, ולכן אישר את קביעת ביהמ"ש המחוזי שלפיה יש מקום לחייב את היחיד לפצות את הנושים בסכום כולל של 2,029,585.5 ₪ (בתוספת הוצאות משפט), למרות שהיחיד לא היה מעורב בכריתת חוזה הביטוח ובמצגים אשר הוצגו לחברת הביטוח.

לשיטת הנושים, מדובר בהברחה של נכס משום שהסכם הממון אושר בסמוך למועד הגשת התביעה הכספית –אזרחית אשר הוגשה, כך שהיה על היחיד לקחת בחשבון את האפשרות שלא יינתן לו כסוי בטוחי בשל היתנהלותו הרשלנית, מה גם שהתנהלות מעין זו מצביעה על כך שבקש מבעוד מועד לבצע פעולת הברחת נכסים לטובת רעייתו, כמעין פעולה הגנתית מפני נושיו.

...

אני סבור כי הואיל והיחיד אמנם התרשל, ואפילו רשלנות חמורה, אין מדובר במקרה בו אין להחיל את ההפטר על החובות הללו, הגם שנוצרו בשל מרמה של מר מורגן, שכן היחיד לא הורשע בעבירה פלילית של מרמה, וכאשר היקף האחריות שלו נבחן על ידי בית המשפט העליון, הוא חויב בגין רשלנותו ולא בגין פעולות מרמה.

בהתאם אני מורה על מתן צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי לחוק ובהתאם לתנאים כדלקמן :  חובת התשלומים - על היחיד להוסיף לקופת הנשייה סך של : 240,000 ₪ בגין רכיב בהשתכרות (4000 ₪ למשך תקופה מוארכת של 60 חודשים).