תביעה אזרחית נגד עבריין בנייה שקיבל קנס פלילי

בשנת 2013 הגישה הרשות תביעה אזרחית נגד משיבים 1 ו- 2 (ת"א 47229-03-11, שלום חיפה) במסגרתה הוציא בית משפט השלום צו המורה לנאשמים 1 ו- 2 להרוס את המבנה נשוא כתב האישום (להלן: "הצוו האזרחי").

עיון בבקשה מעלה, כי נכונה טענת המדינה, לפיה הבקשה נמחקה נוכח התחייבות המשיבים שלא להמשיך בבנייה ובעיקר על רקע קשיי המדינה בקבלת סיוע משטרתי לבצוע צו ההריסה האזרחי ולא "על רקע השינויים התכנוניים באיזור", כפי שקבע בית משפט קמא בפיסקה 43 לגזר הדין.

הקנס שגזר בימ"ש קמא, אינו הולם, כשלעצמו, את חומרת העבירות שבוצעו על ידי הנאשמים והוא חורג לקולה ממיתחם הקנס ההולם, באופן שמחטיא את מטרות הענישה ויש להתערב בו. גובה הקנס המוטל על מי שמבצע עבירות, כפי שבוצעו על ידי המשיבים דנן, צריך לבטא את חומרת העבירות וכן את ההנאה הכלכלית אשר העבריין צופה שתיצמח לו מביצוען.

לעניין טיבו של "אופק תיכנוני", שיש בו כדי לדחות ביצועו של צו הריסה, ראו דברים שנאמרו ברע"פ 3146/07 - חוסין ג'דיר נ' מדינת ישראל - הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה, (מיום 12/04/2007) בעיניין תכנית בנייה שהופקדה לאיזור: "... אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהשג יד ורק עיכוב פורמלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל. לפיכך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, ואין מקום להתערב באיזון שערך". כן ראו את דברי כבוד השופט רובינשטיין בע"פ 563/14 יניב נ' עריית תל אביב (2.2.2014) שם אמר: "בניה ללא היתר, הייתה מכבר לחזון נפרץ במחוזותינו, ורבים המבקשים להכשיר את השרץ לאחר פתיחת הליך פלילי. הוראות החוק אינן בגדר 'המלצה', בבחינת כל הרוצה יבוא ויקיימן, וכל החפץ ירמסן [...] אכן זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן...". נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את העירעור, באופן חלקי, וקובעת כדלקמן: לגבי כל אחד מהמשיבים 1 ו-2 - במקום קנס בסך 50,000 ₪, יושת על כל אחד מהם קנס בסך 75,000 ₪, או 75 ימי מאסר תמורתו.

...

במקרה דנן, המשיבים לא השלימו את הבנייה, בסופו של דבר ואף לא אכלסו את המבנה, אולם מטרת הבנייה הייתה השלמת בניית המבנה (כפי שניסו המשיבים לעשות כאשר המשיכו בבנייה למרות צו ההפסקה) ומגורים במבנה.

עוד אציין, כי הבנייה לא הושלמה, בסופו של דבר, רק בשל פעולת הרשויות.

לעניין טיבו של "אופק תכנוני", שיש בו כדי לדחות ביצועו של צו הריסה, ראו דברים שנאמרו ברע"פ 3146/07 - חוסין ג'דיר נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה, (מיום 12/04/2007) בעניין תכנית בנייה שהופקדה לאזור: "... אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסיכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל. לפיכך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, ואין מקום להתערב באיזון שערך". כן ראו את דברי כבוד השופט רובינשטיין בע"פ 563/14 יניב נ' עיריית תל אביב (2.2.2014) שם אמר: "בניה ללא היתר, הייתה מכבר לחזון נפרץ במחוזותינו, ורבים המבקשים להכשיר את השרץ לאחר פתיחת הליך פלילי. הוראות החוק אינן בגדר 'המלצה', בבחינת כל הרוצה יבוא ויקיימן, וכל החפץ ירמסן [...] אכן זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן...". נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור, באופן חלקי, וקובעת כדלקמן: לגבי כל אחד מהמשיבים 1 ו-2 - במקום קנס בסך 50,000 ₪, יושת על כל אחד מהם קנס בסך 75,000 ₪, או 75 ימי מאסר תמורתו.

דיון והכרעה: קביעת מיתחם עונש הולם לקנסות לפי חוק התיכנון והבנייה - סעיף הקנס, בחוק התיכנון והבנייה, הקובע (תוך הפנייה לסעיף 61 לחוק העונשין) את הקנס שיש להשית על עברייני תיכנון ובנייה, הוא סעיף 204 לחוק, שזה לשונו: "204

במקביל לסעיף 204, מצוי בחוק סעיף 219(ב) לחוק, המאפשר לביהמ"ש הפלילי (ככל שבאה בקשה כזו בפניו) להטיל על נאשם שהורשע, קנס בשיעור כפל שווי הבנייה, וככל שביהמ"ש אינו מטיל קנס בהליך הפלילי (על פי סעיף 219), רשאית הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגיהם, לתבוע מהנאשם את כפל שווי, האמור בפסקות (1) ו- (2) לסעיף קטן (א), בתביעה אזרחית.

הקנסות שהושתו על הנאשמים, הן על פי סעיף 204 לחוק והן על פי סעיף 219 לחוק, אינם חמורים, כלל וכלל, בשים לב להקף הבנייה, למטרתה העסקית, לתקופה הארוכה בה עושים המערערים שימוש בלתי חוקי בבנייה הבלתי חוקית, בעובדה שהבנייה ניבנתה תוך הפרת צוים מינהליים ושיפוטיים ובמאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד סעיד.

ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות העירעור בקבעו, בין היתר: "בעניינינו, צדק בית המשפט המחוזי בהחמירו ברכיב הקנס שהוטל על המבקשים. אף לטעמי העונש שהוטל עליהם בבית משפט השלום היה עונש מקל במיוחד, החורג ממדיניות הענישה וזאת ללא הצדקה. העבירות שבהן הורשעו המבקשים הן עבירות חמורות. אך לאחרונה קבעתי בהקשר דומה, שאף עניינו בהרשעה  בעבירות הקשורות להקמתו של גן אירועים על שטח חקלאי ללא היתר, כי אין להתערב בגובה הקנס שהוטל על הנאשמים, על אף שדובר על קנסות גבוהים שהגיעו עד ל-2,000,000 ש"ח (רע"פ 1417/12 אחוזת הברון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 24.6.2012) (להלן: עניין אחוזת הברון)). בהשוואה לאותו מקרה, הקנסות שהוטלו על המבקשים על ידי בית משפט השלום הם קנסות נמוכים אשר אין בהם כדי להלום את חומרת המעשה ואת תכליות הענישה בעבירות מסוג זה. אכן, יש להיתחשב במקרה זה בכך שהמבנים נהרסו וכן בכך שהמבקש שילם סכום ניכר במסגרת ההליך האזרחי. יחד עם זאת, מבחינת שיקולים לחומרה, יש להיתחשב בכך שהמבקש הפר צו שפוטי והמשיך להפעיל את גן האירועים לצורך הפקת רווח כלכלי. בנוסף, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן להיתחשב כשיקול לקולה בכך שהמבקשים פעלו על מנת לקבל היתר, שכן כפי שקבעתי בעיניין אחוזת הברון: 'המבקשים לא יכולים להיבנות מכך שהחל הליך תיכנוני באשר לשטח, הליך אשר עשוי להימשך זמן רב, ולא ניתן לאפשר להם ליקצור פירות מהנכס במשך זמן זה, כפי שעשו עד כה, באופן לא חוקי.' לפיכך, לטעמי, אף העונש שהוטל על המבקשים בבית המשפט המחוזי הוא עונש מקל בנסיבות העניין וזאת בהתאם להלכה לפיה אין ערכאת העירעור ממצה את הדין עם הנאשם". בעיניין שווי הבנייה, מעלה עיון בפרוטוקול בימ"ש קמא (בעמ' 24) כי, בנגוד לטענת ב"כ המשיבה, הצדדים לא הסכימו על שווי המבנים, אלא הסכימו, כי יש להעריך את השווי, ללא המקרקעין (כפי שנקבע בפסיקה).

...

ביהמ"ש המחוזי ציין, שהיה מקום להחמיר עם המבקש ולהשית עליו עונש של מאסר בפועל, אך התחשב בכך שהוא הרס את המבנה וכן בתשלום בהליך האזרחי ותוך שקבע, כי ערכאת הערעור איננה ממצה את הדין, הגדיל ביהמ"ש המחוזי את הקנסות וקבע, כי המבקש ישלם קנס בסך של 220,000 ₪ ואילו המבקשת 2 תשלם קנס בסך של 100,000 ₪, במקום הסכומים שנקבעו על ידי בית משפט השלום.

ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות הערעור בקבעו, בין היתר: "בענייננו, צדק בית המשפט המחוזי בהחמירו ברכיב הקנס שהוטל על המבקשים. אף לטעמי העונש שהוטל עליהם בבית משפט השלום היה עונש מקל במיוחד, החורג ממדיניות הענישה וזאת ללא הצדקה. העבירות שבהן הורשעו המבקשים הן עבירות חמורות. אך לאחרונה קבעתי בהקשר דומה, שאף עניינו בהרשעה  בעבירות הקשורות להקמתו של גן אירועים על שטח חקלאי ללא היתר, כי אין להתערב בגובה הקנס שהוטל על הנאשמים, על אף שדובר על קנסות גבוהים שהגיעו עד ל-2,000,000 ש"ח (רע"פ 1417/12 אחוזת הברון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 24.6.2012) (להלן: עניין אחוזת הברון)). בהשוואה לאותו מקרה, הקנסות שהוטלו על המבקשים על ידי בית משפט השלום הם קנסות נמוכים אשר אין בהם כדי להלום את חומרת המעשה ואת תכליות הענישה בעבירות מסוג זה. אכן, יש להתחשב במקרה זה בכך שהמבנים נהרסו וכן בכך שהמבקש שילם סכום ניכר במסגרת ההליך האזרחי. יחד עם זאת, מבחינת שיקולים לחומרה, יש להתחשב בכך שהמבקש הפר צו שיפוטי והמשיך להפעיל את גן האירועים לצורך הפקת רווח כלכלי. בנוסף, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן להתחשב כשיקול לקולה בכך שהמבקשים פעלו על מנת לקבל היתר, שכן כפי שקבעתי בעניין אחוזת הברון: 'המבקשים לא יכולים להיבנות מכך שהחל הליך תכנוני באשר לשטח, הליך אשר עשוי להימשך זמן רב, ולא ניתן לאפשר להם לקצור פירות מהנכס במשך זמן זה, כפי שעשו עד כה, באופן לא חוקי.' לפיכך, לטעמי, אף העונש שהוטל על המבקשים בבית המשפט המחוזי הוא עונש מקל בנסיבות העניין וזאת בהתאם להלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם". בעניין שווי הבנייה, מעלה עיון בפרוטוקול בימ"ש קמא (בעמ' 24) כי, בניגוד לטענת ב"כ המשיבה, הצדדים לא הסכימו על שווי המבנים, אלא הסכימו, כי יש להעריך את השווי, ללא המקרקעין (כפי שנקבע בפסיקה).

כאמור - גזר דינו של בימ"ש קמא מאוזן וראוי ואין כל הצדקה להתערב בו. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

הליך פלילי ותביעה אזרחית מטעם המדינה טרם שאבחן אם המדינה זכאית להשבת כספי השוחד, נידרש ליתן מענה לשאלה מקדמית: האם העובדה שנוהל נגד אדם הליך פלילי בגין מעשה נתון והוטל עליו עונש, מונעת כשלעצמה את האפשרות לקבל תביעה אזרחית שהוגשה על ידי המדינה באותו עניין? לשון אחר: האם המדינה מנועה מלנהל שני הליכים משפטיים נגד אותו אדם באותו עניין – פעם אחת בכובע התביעה הכללית, ופעם שנייה בכובעה האזרחי? לדידי המענה לשאלות אלה הוא בשלילה, ואבאר.

במקרה דנן גובה הקנס שהוטל (20,000 ש"ח) נמוך מסך כספי השוחד שהתקבלו (45,850 ש"ח); ויובהר, וזה העיקר, כי גם לו היה סכום הקנס שווה לסכום שהיתקבל כשוחד או גדול ממנו, לא ניתן היה לומר כי התכליות שאותן מבקשת המדינה להשיג בתביעה האזרחית כבר הושגו במסגרת ההליך הפלילי.

הדין הישראלי אינו רואה בהרתעה תכלית הזרה למשפט האזרחי (בנוגע לתכלית ההרתעה בדיני עשיית עושר ולא במשפט ראו: ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' הרר, פסקות 24, 30 (5.12.2005) (להלן: עניין שוהם); בנוגע לתכלית ההרתעה בדיני חוזים ראו: ע"א 7259/15 לביא נ' אורקי בניה שירותים והשקעות בע"מ, פסקה 14 (17.1.2017); ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 237 (1988) (להלן: עניין אדרס); ובנוגע לתכלית ההרתעה בדיני נזיקין ראו: ע"א 4438/15 סלמה נ' משטרת ישראל, פסקה 30 (26.2.2017); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 114-115, 153-154 (2012)).

הסוגיה הספציפית של הגשת תביעות שבוב נגד העבריינים על ידי המדינה נותרה בצריך עיון, וזאת לנוכח הערת השופטת ד' ברק-ארז שאליה הצטרף השופט י' אלרון, שבגדרה נימנו קשיים שונים שמעוררת סוגיה ספציפית זו; ואולם יצוין כי גם השופטים ברק-ארז ואלרון לא חלקו על עצם הרעיון של יצירת "הרתעה באמצעות הכיס". נמצאנו למדים, כי אף אם בבסיסה של התביעה הנדונה עומדת גם תכלית הרתעתית, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא לדחייתה.

...

ואולם, אני סבור כי הנמקה זו מעוררת קושי אנליטי מסוים.

בפסק דינה, ציינה חברתי כי בנסיבות המקרה המסוים שלפנינו, המדינה היא גורם בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח, מאחר שאבנון הוא עובד מדינה וביצע את המעשים במסגרת תפקידו זה. אני מצטרף למסקנה זו, וסבור כי בכך די כדי לקבוע ששלושת התנאים הדרושים על מנת לקבוע כי המדינה זכאית להשבת סכומי השוחד על דרך של "חוטא לא ייצא נשכר", מתמלאים.

סוף דבר, אני מסכים כי דין הערעור להתקבל.

במקביל הורשע מר דהן, על פי הודאתו, במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, בבצוע עבירות בניה שלא כדין, וביום 29.4.2013 נגזר דינו והושת עליו עונש של קנס כספי וצו להריסת הבניה נשוא כתב האישום.

בתום הדיון בהתנגדויות התקבלה החלטה ולפיה אושר למשיב שימוש חורג לתקופה של שנתיים (עד לחודש פברואר 2023) על מנת לאפשר התארגנות ומעבר למקום חלופי שיוכל לשמש כבית כנסת וזאת בכפוף לשורה של תנאים בין השאר השלמת כל ההריסות והכשרת הבניה הקיימת בתוך 6 חדשים מיום מתן ההחלטה.

אצבע מאשימה יש להפנות תחילה אל העבריין המבצע פעילות שכזו ואכן העותרים מימשו זכותם והגישו תביעה אזרחית כנגד מר דהן והמשיבה 5 נוכח המטרדים להם טענו.

...

בית המשפט לעניינים מקומיים נעתר לבקשה באופן חלקי ובהחלטתו מיום 31.3.21 קבע כי יוארכו המועדים לביצוע הצווים השיפוטיים עד ליום 4.6.21 ולהבטחת ביצוע הצווים הורה על הפקדת ערבות בנקאית בסך של 40,000 ₪ ולא כפי שהתבקש.

בהמשך לדיון שהתקיים בפני ביום העותרים שלחו ביום 14.9.21, נוסח הסכמה שאינו מקובל על המשיבים ועל כן ובאין מנוס, הורתי על הבאת התיק בפני למתן פסק דין.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו הצהרתי ולפיו כל שימוש אשר מר דהן ימשיך לבצע בנכס דנן ללא היתר מפורש ו/או תוך חריגה ממנו – הינו אסור בתכלית האיסור וכי על המשיבות 1- 2 לנקוט מיידית בכל אמצעי דרוש ואפקטיבי לצורך הפסקת השימוש הבלתי חוקי.

בהיתחשב בסכסוך הגירושים הקשה בינו לבין פרודתו שברקע לבצוע העבירה, בעברו הפלילי ובנסיון אובדני כ-5 שנים עובר לגזר הדין – הושתו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס.

עפ"ג 546-12-22 אלאסד נ' מדינת ישראל (1.2.23) – היתקבל בהסכמה ערעור על ת"פ (שלום-ב"ש) 64446-07-18 מדינת ישראל נ' אלאסד (23.10.22), אליו הפנה ב"כ הנאשם – הצדדים הגיעו להסדר במסגרתו הודה הנאשם באיומים על סוהר.

לבסוף אציין, כי כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 23.3.23, הנאשם אמנם אובחן כלוקה בהפרעה סכיזופרניפורמית מושרית שימוש בסמים והגם שסבל ממחשבות רדיפה על ידי אירגוני פשע - שלל חשד לרדיפה על ידי השכנים ובחוות הדעת נקבע כי העבירות, אותן מכחיש מניה ובניה, לא קשורות למחלתו.

בית המשפט העליון קבע כי בעת חישוב הפצוי בהליך הפלילי, כמצווה בסעיף 77(א) ל-חוק העונשין "...אין למצות במסגרתו את הנזק הכולל שניגרם לנפגע העבירה, ויש לתחמו. פיצוי זה הריהו 'עזרה ראשונה' הנתנת לנפגע העבירה בתום ההיתדיינות בפלילים. בצד אותה 'עזרה ראשונה' עומדת האפשרות להגיש בנפרד תביעה אזרחית נגד העבריין, בגין מלוא ניזקי קרבן העבירה" [ראו והשוו ע"פ 7186/19 טובי נ' מדינת ישראל (8.1.20)].

...

קביעת מתחם העונש ההולם בקביעת מתחם העונש ההולם, התחשבתי, בהתאם לסעיף 40ג(א) ל-חוק העונשין באמות המידה ואבני הבוחן הבאות – מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי במעשיו פגע הנאשם בערכים מוגנים של שמירה על שלום הציבור, כבוד האדם, הבטחון האישי ושלוות הנפש.

סוף דבר מצאתי כי באיזון בין הצורך בהרתעת היחיד והרתעת והרבים, כמו גם הוקעת עבירות איומים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז ל-חוק העונשין, לבין עניינו של הנאשם, נוכח נסיבותיו האישיות והרפואיות, לרבות מצבו הנפשי, עברו המאוחר, העדר חרטה או אמפטיה לקורבנותיו – אין מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה ל-חוק העונשין.

נוכח הנסיבות האישיות שנסקרו לעיל, מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי יש למקם את הנאשם בחלקו האמצעי-תחתון של המתחם.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: חודשיים מאסר בפועל.