נזכיר בתמצית כי בחודש אפריל 2002, במהלך האינתיפאדה השניה ובעיצומו של גל טירור רצחני, יצא צה"ל למבצע "חומת מגן". ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה על ידי ממשלת ישראל בעקבות פיגוע היתאבדות שארע בליל-הסדר במלון "פארק" בנתניה, שבו נרצחו 30 ישראלים ונפצעו כ-160 נוספים.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
היועץ המשפטי לממשלה התייצב בהליך בבית המשפט המחוזי, וזאת בראש ובראשונה "כדי לבטא את החשיבות הרבה שיש לייחס להגברת ההגנה על שמם הטוב של חיילי צה"ל והמשיב בכללם, שהתייצבו ביום פקודה לשירות צבאי, שמו נפשם בכפם וחירפו נפשם למען הגנתם של אזרחי מדינת ישראל". היועמ"ש הבהיר כי "התייצבותו נועדה להעביר מסר ערכי חד וברור לפיו המדינה תתייצב לימינו של תובע שניפגע מהוצאת לשון הרע נגדו – עקב שרותו כחייל מילואים, ולא תותירו לבדו בחזית המשפטית על טיהור שמו הטוב".
כרקע לדברים, היועמ"ש ביקש להבהיר כי במבצע "חומת מגן", חיילי צה"ל הקפידו על הוראות הדין, על שמירת צלם אנוש ועל עקרונות טוהר הנשק ואי פגיעה בחפים מפשע, והכל בסביבה אזרחית רוויית טירור ותנאי פעילות קשים ומסוכנים.
[הערה: כמו עוולת התקיפה, העוולה של פירסום לשון הרע אינה כוללת את יסוד הנזק בין יסודותיה.
כמו כן, אפנה לאמור בסעיף 9(א) לחוק לשון הרע:
"נוסף לכל [...] סעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט [...] אזרחי בשל לשון הרע, לצוות –
...
מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה.
נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.
המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.
אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.