תביעה אזרחית בגין תקיפה במקום העבודה: זכויות וסעדים

נגד התוקף הוגש כתב אישום והוא הורשע בדין ובמקביל, התובע הגיש תביעה אזרחית נגד התוקף.

בהקשר זה ציין התובע בתביעתו שאין לו "תלונות ו/או דרישות לתקופה שלפני יום 4.7.10 אלא הכרה בותק שלו בלבד". לטענת התובע, עקב התקיפה שחוה בעבודה, מצבו הנפשי הלך והחמיר.

התובע אף לא תבע סעד בגין השבת כספי קופת פצויי הפיטורים.

ההוראה הרלבנטית בהסכם קובעת כך – "ידוע לעובד כי למרות שרצף העסקתו יימשך (ולא תהיה הפסקה בת 3 חודשים כנדרש ע"פ החוק) יתחיל העובד ליצבור זכויות סוציאליות מחדש החל מיום 1.7.10, כאילו החל לעבוד לראשונה אצל המעביד". הוראה זו יש להבין כך שהיא לא באה לאפס את הותק של התובע במקום עבודתו.

...

בנסיבות אלו, בהיעדר כל ראיה לכך שהנתבעת משכה את כספי פיצויי הפיטורים של התובע, טענה זו של התובע נדחית; השני - הנתבעת הגישה תמליל שיחה שנערכה עם התובע ביחס לנסיבות סיום העסקתו.

דין טענת התובע להידחות.

לאור האמור, התביעה לתשלום בונוס נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

(ג) טענות הצדדים המערער טען בערעורו כי לא היה מקום למחוק את תביעתו שכן הוא לא פוטר, אלא העדיף להתפטר מחמת מצבו הבריאותי, ועילת תביעתו היא הפרת חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, המקנה סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לידון בתובענות מסוג זה. לטענתו, הופעל עליו לחץ להסיר את המיגבלות שקבע הרופא המשטרתי, ומשלא עשה כן הדיחו אותו מיחידת השרות (תחנת עירון) ליחידה אחרת (תחנת באקה אלגרביה).

בענין יעקובוב נידונה השאלה אם תובענה לסעד כספי של פיצוי מכוח ענין המנוי בסעיף 93א לפקודת המישטרה ראוי שתדון בערכאה אזרחית (שם בית משפט שלום) מכוח תקיפה עקיפה ושימוש בסמכות ההכרעה שבגררא.

וכך נאמר: "סיכומו של דבר, בחינת מהותה של התביעה מגלה כי הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של המעשה המינהלי ולא בתקיפה עקיפה. ככזו, הדיון בכך לא יכול להתקיים בבית משפט השלום כעניין שבגררא. הסוגיה המנהלית הנוגעת לגיוסו למישטרה, השמתו בתפקיד ולבסוף פיטוריו מן השרות, היא לב ליבה של תובענת המשיב. היא ורק היא מצמיחה את תביעתו של המשיב לסעד כספי. לכן עליו להביא סוגיה זו, כמצוות המחוקק, לפתחו של בית המשפט לעניינים מינהליים. אכן, יש להניח כי תוצאה זו תיגרום לחוסר נוחות ועלויות גבוהות יותר בניהול ההליך המשפטי עבור המשיב. זאת, שכן ייתכן והדבר יחייב את פיצול הדיון בתביעה. ברם נראה כי בהיבט המעשי מיצוי ההליך בבית משפט לעניינים מינהליים אף יביא לסיום ההיבטים הכספיים ללא צורך בדיון נוסף מאחר ואלה כשלעצמם לרוב ניתנים לכימות ללא צורך בבירור משפטי נפרד. כך או כך, השיקול האמור בדבר פיצול הדיון שעשוי להתעורר לא יכול לגבור על כוונתו הברורה של המחוקק שעניינים אלו ידונו בפני ערכאה מנהלית. ככל שייקבע שנפל פגם מינהלי בהתנהלות המישטרה, יוכל המשיב למצות את תירגום פסק הדין לערכו הכספי ואף במידת הצורך לפנות לערכאה המתאימה לבירור זכאותו לסעד כספי שלטענתו צומחת מכך".   העולה מן האמור הוא כי העובדה שהסעד המבוקש בתביעה בעניינים המצויים בסעיף 93א לפקודה הנו כספי אינה משפיעה על תיחום סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה מכוח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה.

לעיתים הוראה מיוחדת בדין מקנה סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה, כשבמוקד העירעור מצויה הוראת סעיף 14 לחוק השויון, שזו לשונה: "לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לידון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות פרק זה והוא רשאי –

...

אשר לתובענה נגד המשיבה 5, לא מצאנו מקום להתערב בתוצאת הכרעתו של בית הדין האזורי.

משלא נטען דבר לענין זה בכתב התביעה לא מצאנו פגם בהחלטת בית הדין האזורי לסלק על הסף את התובענה כנגד המשיבה 5 בהעדר עילה.

סוף דבר - דין הערעור להידחות.

תמצית טענות הצדדים לטענת המבקשים, פיטוריהם נערכו על רקע העובדה כי הם התארגנו ביחד עם כ-50 עובדים נוספים של החברה והגישו נגדה תביעות לזכויות מתחום משפט העבודה.

במצב דברים כגון דא "הכלל הנהוג הוא כי צו עשה זמני הוא סעד חריג שניתן במשורה" (ר' אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי פרק ה', סימן א' (2015)).

זאת באותם מקרים בהם עובד שפוטר משתייך לקבוצות שונות באוכלוסייה לגביהן קיימות הוראות חוק ספציפיות שבאות להגן עליהן: "אף במיגזר הפרטי התפתחה ההלכה בסוגיית אכיפת יחסי עובד-מעביד, ותחת פסק-דין צרי הותוותה הלכה חדשה, ולפיה יוענק סעד אכיפה מקום שבו מעשה הפיטורים הפר זכויות חוקתיות של העובד. כך, בפסקי-הדין בפרשות תחנות והורן את ליבוביץ, נאכפו יחסי עבודה כשהתברר כי העובדים פוטרו בגין הצטרפותם לאירגון עובדים, פעילותם בו והשתתפותם בשביתה. לשון אחר, העובדים הוחזרו לעבודה כאשר הופרה זכותם לחופש ההיתאגדות. בשני המקרים הנ"ל הגיע בית-דין זה לכלל מסקנה כי נסיבות העניין חייבו את אכיפת יחסי העבודה, ולא היה ניתן להסתפק בסעד של פיצויים" (ר' ע"ע 300178/98‏ ביבס – שופרסל בע"מ, פ''ד לו(2001) 481 (12.8.01).

נציין, כי אותו עובד בשם האני, אשר החברה טענה לגביו כי הותקף בארוע וטירחה לפרט כי: נדחף, הוכה, חטף אגרופים, נבעט, יצא חיוור, קיבל איומים על חייו וכמעט נהרג על ידי המבקשים, הגיע לעדות מטעם המבקשים ותמך בגירסתם.

...

דיון והכרעה התשתית הנורמטיבית השיקולים העומדים בבסיס ההחלטה אם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני הם שלושה: הראשון הוא קיומה של עילת תביעה – "די להראות שהתביעה איננה תביעת סרק" (ר' רעא 605/19 לאה ידען נ' רשות מקרקעי ישראל (18.4.19)).

אכן מצאנו כי מדובר בהתנהגות לא ראויה הכוללת דחיפות ואיומים.

גם בפיו של המנכ"ל לא מצאנו תשובה מניחה את הדעת לכך שלא עורבה משטרה לחקור את האירוע, לאור הדרך בה הציגה החברה את האירוע בטיעוניה(עמ' 22, ש' 1-13 לפרוטוקול): "ש. למה לא הלכת למשטרה?

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

לטענת הנתבעת, על התביעה להיות מסולקת על הסף בשל חוסר סמכות עניינית נוכח התקיפה העקיפה של אופן פעולתה של הנתבעת בדבר יידוע הציבור, ויש למצות את ההליכים בבית משפט לעניינים מינהליים.

על פי הפסיקה, גם כאשר מדובר בתביעה לסעד כספי יש להבחין בין תקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, שאותה יש לבצע בערכאה מנהלית, לבין תקיפה עקיפה, היכולה להעשות בבית משפט אזרחי .

בהקשר זה נאמר בפסיקה, כי: "לעיתים, מעשה שילטוני עלול לגרום לאדם נזק. אין חולק כי אם קיימת עילת תביעה, זכותו של אדם שניגרם לו נזק כתוצאה ממעשה שילטוני, לזכות בפצוי. וכן, אין חולק כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לידון בתובענות כספיות בגין מעשה מינהלי, כאמור בסעיף 5 (3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים תש"ס 2000, אך ורק לגבי הנושאים שהוגדרו בתוספת השלישית (מכרזים ותובענות ייצוגיות). יוצא איפוא, שבשאר המקרים של מעשה שילטוני שגרם נזק לאדם, על האדם הנפגע לפנות בהליך של תביעה אזרחית" (ת"ק (ת"א) 51600-10-19  פלונית נ' משרד הבריאות (פורסם בנבו, 2.8.20)).

הגם שהתובע לא הביא לעדות את המנהלת או את הפרסומים המקדימים אודות הארוע שהזכיר, משעה שטענתו שהיה הדיג'יי היחיד שעבד במקום באותו מועד לא נסתרה, ברי כי ניתן היה לזהותו בנקל, כך שכל האנשים שידעו שהוא עבד כדיג'יי במסעדת כולנו במועד הרלוואנטי, ידעו בעקבות הפרסומים שנעשו על ידי הנתבעת שהוא החולה שדווח כמי שנימצא מאומת לקורונה במקום.

...

בדיון טענה נציגת הנתבעת שמדובר במסעדה גדולה בה יש שתי קומות ויש רלוונטיות איפה אנשים היו, והאם מדובר בעובד או במלצר, אך אני סבורה שדי בכך שהנתבעת הייתה מפרסמת כי ביום ובמועד הרלוונטיים, שהה חולה מאומת באזור מסוים (כמו למשל, לציין לכל היותר כי החולה שהה בקרבת עמדת הדיג'יי), ללא חשיפת עיסוקו של החולה המאומת, ודאי כאשר מדובר באדם אחד שעסק בכך, כך שניתן לזהותו אישית.

אך בין אם ההסדר הנורמטיבי הקיים רצוי ובין אם לאו, ככל שקמה למשיבים חסינות מוחלטת לפי סעיף 13(9) לחוק – ואני שותפה לעמדתו של חברי השופט דנציגר כי זו אכן קמה במקרה דנן - דין הערעור להידחות מטעם זה".

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע רכש את הזכויות בנכס בשנת 2017 ובחודש אפריל 2019 הבחין מנהל הנכס מטעם התובע, מר גבריאל שישא (להלן: "מנהל הנכס"), כי הנתבעת החלה בבצוע עבודות להחלפת תשתיות ציבוריות סמוך לנכס.

בשל החשש כי התקנת מיכלי האשפה תחסום את שער הכניסה של הנכס ותקשה על מעבר לקוחות וספקים במקום, פנה מנהל הנכס לעובדים במקום ובקש להפסיק את העבודות או להעתיק את מיקום החפירות למקום אחר באופן שלא יפריע לדרך הגישה לחנות.

בע"א 2063/16 יהודה גליק נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.1.17) (להלן: "עניין גליק"), נקבע כי אף אם תביעה כספית נולדה בתחום המשפט המנהלי, בית המשפט האזרחי מוסמך לידון בה במקביל לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק – אף אם יהיה על בית המשפט לידון בשאלות מתחום המשפט המנהלי על מנת להגיע לסעד הכספי בגין העוולה שבוצעה על יד רשות ציבורית.

או אז, תקיפת ההחלטה המינהלית מהוה תקיפה עקיפה שבית המשפט האזרחי מוסמך לידון בה. אולם, כאשר הסעד הנידרש בעקבות הפרת ההוראה החקוקה הוא צו עשה נגד הרשות כבעניינינו, אזי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לענינים מנהליים (ראה עניין גליק הנ"ל פסקה כ"ד).

אין חולק כי סיווג התביעה כעניין אזרחי המצוי בסמכות בית משפט השלום, או כעניין מנהלי, המצוי בסמכותו של בית משפט לענינים מנהליים, איננה מלאכה קלה מקום שמשתלבים בתובענה יסודות מזה ומזה.

...

לסיכום עניין זה, הרי אני מורה על דחיית התביעה לגופה, בכל הקשור לעילת מטרד ליחיד, שכן התובע לא הוכיח את תביעתו כדבעי.

סוף דבר לאחר ששמעתי את העדים מטעם הצדדים ובחנתי את הראיות שהוגשו מטעמם, ולאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים וסיכומיהם, מצאתי להורות על דחיית התביעה מהנימוקים שלעיל.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא ריבית והצמדה עד יום התשלום בפועל.