זאת, כשמתברר בדיעבד שבמהלך החקירה הנתבעת מחזיקה בידיה תצהיר (מיום 4.1.12) שקבלה מאת התובע לגבי מטרת הנסיעה, במסגרת הדרישה הראשונית לפצויי, ואף שימש במו"מ שניהלה מולו, ולאחר שהיא מודעת לכך שבתו של התובע הגישה לה "בזמן אמת" דרישה לפצוי, יחד עם אביה, בגין פגיעתה הנטענת באותה תאונה, והיא מוחזקת כמודעת לכך שבמסמכים הרפואיים התובע מתאר את בתו כמי שהיתה ברכב בעת התאונה (אזכיר, כי ניתנה מטעמה של הנתבעת הצעה ראשונית גם בעיניינה של הבת).
גם הרופאה שמפנה את התובע למיון, ומציינת שהתאונה אראה "בזמן שחזר מפגישה בעינייני עבודה", איננה מציינת את הביקור כביקור בעקבות "תאונת עבודה", ולא ניתן למצוא במכלול המסמכים "תעודה ראשונית של נפגע בעבודה".
אמנם באותו מיסמך רפואי של הפניה למיון (לביקור שני) שהוצאה על ידי רופאת המשפחה של קופת החולים יומיים לאחר התאונה (11.6.09), לאחר שהתובע פנה אליה בתלונות לגבי כאבים, נרשם תחת סעיף 'תלונות': "תאונת דרכים בתאריך 09.06.09 בזמן שחזר מפגישה בעינייני עבודה. תאונת שרשרת. פגע ברכב שלפניו. כרית אוויר לא ניפתחה". הנתבעת מבקשת לייחס לגירסה זאת את המשקל שמייחסת הפסיקה למתן גרסה ב"מיסמך ראשוני", כהודאה מטעם התובע.
למול כל אלה, נשאלות שתי שאלות: האחת - האם אכן הפגיעה של התובע בשל כל חוליו ונכויותיו היא כזאת שאיננה מאפשרת לו לעבוד בכל עבודה שהיא? והשאלה השניה – מהי הפגיעה התפקודית שיש לייחס לתובע בגין התאונה, בהיתחשב במכלול קשייו ונכויותיו שאינם קשורים לתאונה?
הנתבעת מפנה לכך שהתובע אישר בחקירתו כי מאז 2013 לא הלך לעבוד במקום אחר ולא ניסה לעשות כן, וגם לא חיפש עבודה [עמ' 71 לפרו'].
...
אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 495,000 ₪.
סוף דבר
אשר על כן, אני פוסק בזאת כי:
הנתבעת תשלם לתובע סך של 495,000 ₪.
עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 75,290 ₪, וכן, בגין החזר הוצאות אגרה סך של 712 ₪ בלוויית ריבית והצמדה מיום 8.1.2014.