רקע כללי וטענות הצדדים
בפני תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 6.11.1976, אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 24.1.2010 על ידי מונית, בהיותו הולך רגל עת חצה את הכביש במעבר חצייה בצומת הרחובות "שמחה ארליך" ו"בן צבי" בעיר נתניה.
המקרה הנפוץ, שבו קרנית נכנסת לתמונה, הוא זה שבו "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע", כדוגמת תאונות מסוג "פגע וברח". במקרה כזה מגן החוק על זכויותיו של נפגע תמים, שעלול להוותר חסר פיצוי רק משום שאין לו ידיעה על זהות הנהג הפוגע וממילא אין בידו להפנות תביעתו אל המבטח ה"נכון", שאצלו רכש הנהג פוליסת ביטוח, כפי חובתו שבחוק.
לשון אחר, הדיון להלן בסוגיית החבות, יסוב סביב שתי השאלות הבאות:
האם התובע נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים?
האם התובע עומד בתנאי של "שקידה סבירה" בהתאם לדרישות שהציבה הפסיקה, לברר את פרטי הנהג והרכב הפוגע וכן המבטחת שלו, על מנת שתקום לו עילת תביעה כנגד קרנית?
אדון בנושאים על פי סדרם;
האם הוכיח התובע כי נפגע בהיותו הולך רגל על ידי רכב (מונית)?
בתצהיר עדותו הראשית מתאר התובע את נסיבות התאונה וגורס כי ביום 24.1.2010 בסמוך לשעה 18:00, בדרכו לביתם של הורי אישתו , נפגע על ידי מונית בזמן שחצה את הכביש במעבר חציית כביש.
מכל הטעמים האלה, יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר – לא יותר אך גם לא פחות – למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח.
...
בסיכומי התובע אמנם מזכיר התובע בצורה סתמית את הלכת קורן הנ"ל, בה דנתי בהרחבה לעיל, ואולם בהתעלם מיישום וניתוח המבחנים שנקבעו בה על עובדות המקרה דנן, אשר מביאות למסקנה לפיה מקרהו של התובע נופל לקטגוריה רביעית זו השוללת זכאות לפיצוי מאת קרנית.
לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי במקרה דנן אין תחולה לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים ומשכך דין התביעה להידחות.
לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, אין כל טעם להמשיך ולדון בסוגיית הנזק.
