תאונת עבודה של עובד זר לא חוקי

הגיונית היה על העיריה להעיד מי מטעמה שיבאר הכיצד לא היתה מודעת שמסגד שלם מתרומם לו בלא היתר בשכונת מגורים, על שטח שמיועד לעבור בעתיד לבעלותה של העיריה ומיועד למבני ציבור; אימתי החל השמוש במבנה לתפילות, ואם אכן ידעה העיריה על הקמתו ובהמשך על השמוש בו, הכיצד לא פעלה למניעת הבניה הלא חוקית (למצער על ידי פניה לרמ"י כבעלת הקרקע אותה עת, ודרישה ממנה לנקוט אמצעים לעצירת הבניה כגון צו הפסקת עבודה מינהלי, שימוש בחוק לסילוק פולשים או בקשה לצוו מניעה).

בנתונים אלה לא יכולות העיריה ומבטחתה להתלות בכך שאותה עת טרם עברה הקרקע מבעלות רמ"י. המחדל כאן בקיום חובות הרשות המקומית להלחם בבניה לא חוקית על קרקע ציבור (בהקף ניכר- מסגד שלם) הינו כה בולט, שלטעמי, בנסיבות שפורטו, יש להשוות חובותיה לאלו של המחזיק במקרקעין שעשה מעשה והקים המסגד.

יש להבדיל בין נסיבות שמצדיקות הטלת אשם תורם משעה שידוע היה לתובע שמדובר באגף במסגד שבנייתו טרם הושלמה כליל, ולמקום כזה מן הראוי שלא להכנס (והאשם התורם הוטל הרי גם בשל אי שימת לב לנתונים סביבתיים שהיו בידיעתו של התובע והוא היתעלם מהם מעט קט בהמשך עת פסע אחורה כשעיניו נעוצות בתיקרה), לבין סיווגו כמסיג גבול, כפי שפורש הביטוי בהלכה לצורך סע' 37 הנ"ל. גם המסגד בעניינינו הינו מקום צבורי, והתובע העיד כאמור כי כבר היתקיימו בו תפילות מזה חודשים עובר לתאונה.

התובע אישר כי ב-2014 עבד באטליז, שם גם עבר תאונת עבודה (נ/1 הנו טופס רציפות ביטוח) (עמ' 54 לפר').

אך בחירה בשכר של 8,500 ₪ לצורך החישוב לעתיד (במקום שכר ממוצע של 10,600 ₪ - כולל עובדים זרים) לא תקפח אותו, בשים לב שמאז שהגיע לגיל 18 חלפו כבר 6 שנים, והוא לא מציג כל היתקדמות בשכר או עבודה יציבה, מסיבות שקשה לתלות בנכותו הנמוכה.

...

פעמים שצירוף של נכות נמוכה, שאין בכוחה לבאר בסיס שכר נמוך ותעסוקה לא קבועה, יחד עם מספיק שנים שחלפו מאז גיל הבגירות, יוכלו להביא למסקנה שבנתוניו האינדיבידואליים של הניזוק, יש מקום לסטות כלפי מטה מחזקה השכר הממוצע.

סוף דבר: אני דוחה התביעה כנגד הנתבעת 1 רשות מקרקעי ישראל, ומחייב את התובע לשאת בהוצאותיה בסך כולל של 6000 ₪.

אני מקבל התביעה כלפי נתבעים 2 ו- 3, ומחייבם ביחד ולחוד, לשלם לתובע הסכומים הבאים במצטבר, בתוך 30 יום: (1) 290,429 ₪.

המנוח טען כי משהוסכם שכל מצבו הסיעודי הוא תולדה של תאונות העבודה, לאומית חייבת במימון מלוא עלות העסקת העובד הסיעודי, וזאת על פי ההסכם בינה לבין המוסד, שאינו מבחין בין טפול סיעודי רפואי לבין טפול סיעודי כללי, דהיינו סיוע לבצוע פעולות היום יום; בכל מקרה, גם אם חבות לאומית מוגבלת לשמונה שעות ביום, יש לדחות את טענתה כי שיעור המימון שהיא חבה בו הוא שליש מעלות העסקת עובד זר, אלא עליה לממן עלות העסקה של שמונה שעות ביום, על בסיס שכר המינימום, בתוספת כל הזכויות המגיעות לעובד על פי משפט העבודה המגן – חופשה, הבראה, מחלה, הפקדות לפנסיה וכו'.

לגופה של הקביעה בדבר שווין הכספי של 8 שעות העזרה הסיעודית – רפואית לנפגע עבודה המעסיק עובד זר כחלק יחסי מתוך 24 שעות העסקתו של עובד זר, נטען כי אין כל הגיון או הצדקה לתמחר שמונה שעות עזרה סיעודית ביתית הניתנות על ידי עובד זר כשוות ערך ל- 8 שעות מתוך 24 שעות, דהיינו כשוות ערך ל- 1/3 מעלות העסקתו החודשית הכוללת של עובד זר; הטענה כי אך שליש ממשרת העובד הזר מוקדשת לטובת טפול סיעודי רפואי ומכאן הנוהג הקיים, אינה מבוססת ואינה נתמכת בראיות או באסמכתאות, וככל הנראה נובעת מחלוקת שעות היממה (24) ב-8 השעות שהקופה מתחייבת לממן לנפגע העבודה, הא ותו לא. בהקשר זה נטען כי אף אחת מקופות החולים לא הצביעה על בדיקות אמפיריות כלשהן שנעשו על ידה, בהן נבדקה ונמדדה פעילותם של העובדים הזרים תוך פירוק ומיון פעולותיהם ל"תת פעילות" של עזרה סיעודית רפואית לעומת "תת פעילות" של עזרה אחרת; שהיית העובד הזר בביתו של המטופל 24 שעות אינה מלמדת על עבודה בת 24 שעות, ועובד זר אינו עובד 24 שעות, אלא בחלק מהיממה הוא ישן, אוכל ומתעסק בענייניו האישיים; גם בעיניין גלוטן עליו מסתמכות קופות החולים נקבע כי מתכונת העבודה הייחודית של המטפלים הזרים "קושרת" אותם אל המטופלים במשך 24 שעות ביממה, אולם אין מדובר בעבודה במשך 24 שעות, שכן היא משלבת מגורים ופנאי במקום העבודה.

על כן יש לקוראו אל תוך ההסכם, כאמור בסעיף 26 לחוק החוזים; על קיומו של הנוהג ניתן ללמוד גם מסעיף 15 להסכם משנת 2016 שבין המוסד לבין הקופות, שבו נקבע מפורשות במסגרת סעיף 15 להסכם כי "הקופה תשתתף בעלות העסקת מטפל לעזרה סיעודית רפואית בבית מקבל השרות בגובה עד 1/3 מעלות העסקתו לפי עלות העסקה מירבית שלא תעלה על 6,900 ₪... ". הסכם זה מושתת על "ההיסטוריה ההסכמית" שקדמה לו ומלמד עליה; נוכח העובדה שהיחסים בין המוסד וקופות החולים חוזיים בעקרם, ובמוקד היחסים ביניהם עומד ההסכם, הרי שעילות הפסלות היחידות של ההסכם הן מכוח חוק החוזים, ולכן מוגבלות להיות החוזה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או נוגד את תקנת הציבור כמפורט בסעיף 30 לחוק החוזים.

...

אשר על כן, אנו קובעים כי מר בגו זכאי בחודשים אוקטובר 2012 עד דצמבר 2015 להפרשים כמפורט להלן: סך הכל זכאי מר בגו להפרשים בסך של 11,857 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה – 1.6.2014 עד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, דין שני הערעורים להידחות בעיקרם, למעט לעניין תחשיב סכום השתתפות קופת החולים במימון העסקת העובד הזר.

נוכח העובדה שהערעור התקבל בחלקו הקטן לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות בשלב הערעור.

בבג"ץ 4007/11 ‏שרמילה ליאנגי נ' הכנסת (6.10.11) עמד בית המשפט העליון על תכליתו הכללית של חוק עובדים זרים בראי ההיסטוריה החקיקתית, באומרו (פיסקאות יא-יב): "יא. חוק זה נחקק בתחילת שנות ה- 90 למאה הקודמת, משהתרבה מספר העובדים הזרים ושוק העבודה הישראלי שינה פניו. בתחילה עסק לוז החוק בהעסקה של עובדים זרים באופן בלתי חוקי, כפי שמעיד שמו בראשונה (חוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין)), ומעידים דברי ההסבר הקצרים שקדמו לו (הצעות חוק תשנ"א, 130). לפני מעט יותר מעשור, משנתחוורה התמונה ונלמדו לקחים, נערך תיקון מקיף לחוק, התרחבה יריעתו ועימה גם הקף הנושאים והקף ההגנה על העובדים הזרים: "התיקון המוצע מציע שורה של הגנות לעובדים הזרים כמו חובה על המעביד לעגן את ההיתקשרות עם העובד הזר בחוזה עבודה מפורט בכתב, חובתו לדאוג לו למגורים הולמים תוך שמירה על תנאי תברואה ובטיחות, בפקוח המדינה, החובה להסדיר לו ביטוח בריאות הולם, וחובת הפקדת כספים בקרן שתוקם .." (הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2000) תש"ס- 1999, הצעות חוק תש"ס, 99).

די בכך שנאמר שהוא מאפשר קבלת השרות הרפואי אף אם הטיפול נידרש שלא בזיקה לתאונת עבודה וכי הכסוי הבטוחי - בכפוף לתנאי הביטוח עצמו – מאפשר נגישות ישירה לטפול הרפואי ואינה כרוכה בהגשת תביעה למוסד.

...

בנסיבות אלה, נוכח מועד פקיעתו של ההיתר, שאלת סמכות ההתלייה מכוח סעיף 6(ב) לחוק קבלני כוח אדם חוק הפכה בעיקרה לשאלה תיאורטית, שלא נמצא מקום להידרש לה. וכך נאמר בפסק הדין הקודם (סעיף 8): "ערים אנו לכך כי משמעות החלטתנו היא כי ביחס להחלטת ההתלייה הפך הערעור לתיאורטי שאינו משרת צורך מעשי  ואילו ביחס לשאלת חידוש היתר עתידי, הערעור מוקדם וטרם הגיעה העת להידרש לשאלה זו. אין אנו רואים בכך קושי שעה שמדובר בהחלטה קצובה בזמן והביקורת השיפוטית נדרשת סמוך למועד פקיעתה של ההחלטה הקודמת, ההחלטה החדשה טרם נתקבלה, וממילא מערך השיקולים לקבלת ההחלטה החדשה אינו זהה לקודמתה, ומשלא שוכנענו כי המקרה דנן בא בגדר החריגים לקיום בקורת שיפוטית על אף שהסוגיה הפכה לתיאורטית". ביום 18.11.20 הגישה החברה בקשה לחידוש ההיתר לשנים 2021-2022.

לטענת המדינה, דין הערעור להידחות, שכן לא נפל כל פגם בהחלטה וכי הלכה היא שבית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת.

לענין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי הנשיאה (כתוארה אז) נאור בענין ראשי הרשויות: ".. עינינו הרואות כי לפי פסיקת בית משפט זה מימים ימימה אין כל סתירה בין חזקת החפות במשפט הפלילי לבין קביעה מינהלית, על בסיס ראיות מינהליות, לפיה אדם היה מעורב בפלילים. ראיה מינהלית אינה בגדר הרשעה. היא אינה הופכת אדם שהינו בחזקת חף מפשע למי שהורשע בדין. אולם, מראיה כזו עשויה להתחייב, בנסיבות המתאימות, מסקנה במישור המינהלי כנגד המשך כהונתו של נבחר ציבור". השופט הנדל הוסיף וציין בענין ראשי הרשויות כי: "חברתי הדגישה כי אין כל סתירה בין חזקת החפות של ראש עיר שהואשם בפלילים לבין קביעה מנהלית כי יש להעבירו מכהונה על בסיס ראיות מנהליות, כגון הגשת כתב אישום. חזקת החפות היא זכות במשפט הפלילי הנגזרת מכלל היסוד של הספק הסביר. כל נאשם זכאי שיראוהו כחף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. בין הגשת כתב אישום ובין הרשעה מרחק רב. מטרתו של המשפט הפלילי היא לבחון מרחק זה.... טרם יוכתם נאשם באשמה פלילית וייענש על כך, מוטל על המדינה הנטל להוכיח את אשמתו מעל לכל ספק סביר. אולם, ידוע כי ניתן יהא להטיל סנקציות שפוגעות בחירותו של הפרט לפני ההרשעה – כגון הפקדת מזומן, איסור תנועה, מעצר וגם מגבלה על עיסוק בתחומים שונים, לרבות מילוי משרות ציבוריות. הנה כי כן, הגם שהעברה מכהונה עקב הגשת כתב אישום כרוכה בפגיעה בראש הרשות המכהן, בשמו ובפרנסתו, פגיעה זו אינה נוגסת בחזקת חפותו". ראו גם דברי השופטת ברק ארז בבג"ץ 5893/12 הורוביץ נ' מדינת ישראל - שרת החקלאות ופיתוח הכפר‏ (10.12.13).

אנו סבורים כי החלטה בדבר ביטול רישיון צריכה להיות מבעוד מועד ובאופן המאפשר היערכות לה. כך גם לגבי אי חידושו, כשסמיכות זמנים בין מתן ההחלטה בדבר אי חידוש הרישיון ובין מועד פקיעתו עשויה במקרים מתאימים, ובכפוף לנסיבות הענין הפרטניות, לחייב מתן רישיון זמני לצורך היערכות.

סוף דבר – הערעור נדחה, בכפוף להערה בסעיף 52.

העובדות העיקריות וההליך המשפטי התובע הוא עובד זר, אזרח אריתריאה השוהה בישראל.

בכל מקום שלבית הדין יש שיקול דעת לקבוע את גובה הפצוי בגין הפרת דיני עבודה שמיועדים לעובדים חוקיים יש לפסוק אותם במשורה או כלל לא. פסק דין של בית הדין לעבודה לא יכול לשלוח מסר לעובדים זרים לא חוקיים שהם יכולים להרשות לעצמם להסתנן לעבודות ועוד לתבוע אזרחים ישראלים.

התובע טען שלא שולם לו דבר לאחר שעבר תאונה אך בחקירה הודה שהנתבע 1 שילם 405 ₪ עבור פציעתו.

עם זאת, כאשר נישאל הנתבע 2 כיצד עולה מתדפיס שיחות הטלפון של התובע כי הוא ניהל עמו שיחות רבות בתקופת העבודה, השיב כי: "ת. נכון, הייתי זמין כל הזמן לקריאות ולכל מה שהיה צריך, הייתי זמין כל הזמן וגם עכשיו אני זמין" (עמוד 12 שורות 32-33).

...

אף אשר לתקופת העבודה אנו מקבלים את גרסתו של התובע, אשר לא נסתרה בראיות, לפיה עבד מחודש ספטמבר 2017 ועד לחודש אפריל 2018.

בהתאם לסיכום ביקור רפואי במרפאת עיניים מיום 27.11.17 הומלץ לתובע לשהות בחופשת ממחלה מאותו מועד ועד ליום 3.12.17.

סיכום לאור כל האמור מתקבלת התביעה ברובה כך שהנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע תוך 30 יום את התשלומים הבאים: דמי מחלה בסך 548 ₪.

בהמשך לכך, הגיש צ'באנו ערר על החלטת מנהלת תחום הפקדונות מיום 11.3.2019 ובקש כי יושב לו מלוא סכום הפקדון שנצבר עבורו וכי נוהל הפקדון יתוקן, כך שתקבע חזקה שלפיה לא יראו עובד זר שניפצע בתאונת עבודה באופן בינוני עד קשה כמי ששהה שלא כדין בישראל, לפחות למשך שישה חודשים לאחר הפציעה.

תכלית זו, ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל, משקפת מדיניות הגירה לגיטימית המיועדת למנוע השתקעות ושהייה בלתי חוקית של עובדים זרים מעבר לפרק הזמן שהותר להם, על כל ההשלכות הנובעות מכך ובכללן ההשלכות על שוק העבודה (ראו והשוו: עניין קו לעובד 2006, בעמ' 175-174).

...

אין בידי לקבל עמדה זו. היא מעוררת קשיים עיוניים רבים, ולהערכתי אף אינה עולה בקנה אחד עם מסורת ארוכת שנים של פסיקה חוקתית שהותוותה על-ידי בית משפט זה. אבאר במה דברים אמורים.

שנית, אני סבורה כי הוראות ההסדר מעוררות תהיות אף במישור השוויון בין הפרטים השונים שעליהם חלה החקיקה.

לסיכום – אם כן, אף אני מסכימה שדין העתירות להתקבל.