אכן, ניסיונו של התובע לעצור את היתדרדרות הרכב בגופו, עשוי להיראות, בבחינה שכלתנית בדיעבד, מתוך אולם בית המשפט, פעולה בלתי הגיונית, אולם ניתן להעלות על הדעת אפשרות שאדם, המבחין שרכבו מתחיל להיתדרדר, ועליו לקבל החלטה בדבר דרך הפעולה שלו תוך שבריר שניה, יבחר לנסות לעצור את הרכב בגופו, בפרט כאשר יש לו מידה של אמון ביכולת הפיזית שלו לעצור את הרכב, כפי שהעיד התובע.
עדותו זו מהימנה בעיני ואף נתמכת בתעודת המיון בה צוין כי בבדיקת כף יד ימין "עוות צורה הגבלה קשה בתנועות נפיחות.." ובצילום התגלה שבר מרוסק עם תזוזה.
בתאונה השנייה, ממקום התאונה הועבר התובע לבית החולים גליל מערבי בנהריה, ובמיון אובחן כלוקה בשבר מרוסק של עצם הרדיוס בחלקה הרחיקני.
איני מקבלת את טענת הנתבעת 2, לפיה ההשלכה התפקודית של הפגיעה בתאונה השנייה, גבוהה יותר, משום שלתובע, כמי שמועסק בעבודה פיזית, מיגבלות קלות בע"ש ובברך, בשיעור של 12.1% מהוות מיגבלה תפקודית, שאינה פחותה מזו שנגרמה לו בעקבות הפגיעה בכף היד.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
התאונה הראשונה היתה תאונת עבודה, והוצאות הריפוי של מי שניפגע בתאונת עבודה מכוסות על ידי המוסד לביטוח הלאומי (פרק ה' סימן ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
...
לטענת הנתבעת, מאחר שעדותו הינה עדות יחידה של בעל דין, לא הרים התובע את נטל השכנוע המוטל עליו, ודין התביעה להידחות.
איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה העובדה שהתובע לא הוכיח כי נגרם נזק לרכב, מעידה על חוסר מהימנות.
על כן, איני מקבלת את טענת התובע כי חלה ירידה בשכרו לאחר התאונה.
בהתחשב במכלול הנתונים, אני מעמידה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך 320,000 ₪ ואני קובעת כי יש לייחס לכל אחת מהתאונות מחצית מהנזק, בגין הפסד ההשתכרות בעתיד, כלומר על כל אחת מהנתבעות לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, בסכום של 160,000 ₪.
סיכום
הנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים שלהלן:
הנתבעת 1 תשלם לתובע 216,379 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 32,911 ש"ח והוצאות האגרה ששולמה עם הגשת התביעה.
