בית המשפט שאל את העד לקראת סוף חקירתו לגבי השמוש מטעמו במונח "כשל במחבר", ובקש להבין אם הכוונה הייתה שהכשל נובע מכך שהמחבר היה לא תקין או מכך שמי שחיבר את המחבר לסעפת חיבר אותו באופן לקוי, והעד השיב שהכוונה שלו הייתה שהמחבר כשל בשל ש"הוא נישבר", אך כאשר נישאל בהמשך איפה המחבר נישבר ומהו בדיוק מיקום השבר, ענה "זה אני כבר לא זוכר".
יאמר כבר עתה, לגבי עדות מנהל הקידוחים, כי לא ניתן היה להבין ממנה מה לשיטתו היתרחש בדיוק וגרם לכשל, ואף לא ברור מהם נוהלי בדיקת הצנורות והחיבורים.
לגבי העדות של ראש הצוות אודות כך שהוא ביקש כלי עבודה לצורך פעולה כלשהיא הקשורה בצנור כמה רגעים לפני התאונה – מנהל העבודה העיד כי אם ראש הצוות מצא בעיה ובקש ארגז כלים "היינו עוצרים הכל ומביאים מה שהוא ביקש" (עמ' 51, שורות 15-16), וראו בהמשך את עדותו לגבי נושא זה (עמ' 54 שורה 20 עד עמ' 55 שורה 20):
"ש. נניח שפרו או מישהו מהצוות רואים שיש בעיה ומבקש שיביאו לו ארגז כלים ולרבות מפתח צנורות, האם צריך לדיווח לך ולעצור את העבודה?
אפנה כאן לע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (29.12.2021), לאמור:
"המדובר בעניינינו בעובד שניפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התוית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לבטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו.
בהסתכלות רחבה יותר, המקרה שלפנינו הוא דוגמה נוספת לתופעה המדאיגה והנמשכת של תאונות עבודה בענף הבנייה, בה דובר כבר בפסיקת בתי המשפט (ראו למשל: בג"ץ 5215/17 קו לעובד - להגנת זכויות העובדים נ' משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 27 (7.4.2019); ע"ע (ארצי) 14403-10-16 Rong Gang נ' סוראל יישום שירותי בניה בע"מ, פסקות 55-52 (31.12.2017)).
...
לאחר שקילת טיעוני הצדדים ובחינת חוות הדעת השונות, ההתייחסות של המומחים האחד לממצאים של חברו, בחינת קביעות הועדות הרפואיות של המל"ל ובחינת התיעוד הרפואי שהוצג לתיק – מסקנתי היא כי יש לקבוע שהנכות של התובע הינה הבאה: בתחום הנוירולוגי – 40%, שכן לא שוכנעתי כי המדובר בסממנים של דימנציה בינונית ומסתברת יותר ההערכה כי המדובר בתסמינים של דימנציה קלה; בתחום העיניים – 24.5% - ודומה שאין מחלוקת של ממש לגבי תחום זה; בתחום הנפשי – 20% - שכן שוכנעתי לאמץ את חוות הדעת מטעם ההגנה במיוחד שעה שאין כל תיעוד לגבי טיפול בתחום זה משנת 2019 ועד עתה; בשל המצב אחרי הניתוח בגולגולת – 15% - וכאן, לא אוכל לקבל את עמדת מומחי ההגנה לפיה הנכות "נבלעת" בנכות שכבר קיימת בהיבט הניורולוגי; בשל הצלקת – 10% - אין מחלוקת; בשל סחרחורות או הפרעה בשיווי המשקל – 10% בהתאם לקביעות של מומחי התובע, אשר לא נסתרו בחוות הדעת מטעם ההגנה, אם כי יש כאן חפיפה בין הסחרחורת לבין חוסר שיווי המשקל.
עוד נטען כי התובע צירף קבלות שאינן רלוונטיות לגבי פריט זה, כגון הוצאות בגין קצף גילוח, שתייה ומוצרי מזון, ולפיכך, אין לפסוק פיצוי לתובע בראש נזק זה.
סבורני כי למרות שהתובע יכול היה לצמצם את נזקיו בראש נזק זה, ולו לגבי חלק מההוצאות, אין ספק כי לתובע היו הוצאות הן בגין הטיפולים הרפואיים והן בגין נסיעות עודפות בסמוך לאחר התאונה – אותם אני מעריכה בסכום כולל של 50,000 ₪ (וראו כי למעשה בסיכומי התובע אין טיעון לגבי הוצאות רפואיות אלא בעיקר לגבי הוצאות נסיעה).
"
בהינתן ההלכה הנ"ל – על הצדדים לבצע את החישובים בהתאם, כלומר – לחשב מחדש את ניכוי תקבולי המל"ל לגבי העתיד מהפיצוי לתובע, ובכל מקרה – גם ללא "החישוב מחדש" הנזק גבוה מאשר תקבולי המל"ל והתביעה לא "נבלעת".
סיכום –
נוכח כל האמור מעלה במקובץ, התביעה של התובע נגד כל הנתבעות מתקבלת, ועל כולן, ביחד ולחוד, לפצותו בסכומים המפורטים בפסק הדין, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ובתוספת מע"מ, החזר אגרת בית המשפט והחזר עלויות שכרם של כל המומחים אשר הגישו את חוות הדעת מטעם התובע (בהתאם לקבלות שישלח התובע לנתבעות).
