הוסף לכך את שנויי מקומות המגורים של התובעת במהלך השנים (נהריה, ירושלים ולוד), ואת חוסר רצונה או יכולתה לעבוד בעבודות קשות וממושכות, כמו בעבודה האחרונה טרם התאונה (היה לה קר מדי בפס הקר של ייצור ארוחות למטוסים, במקום העבודה האחרון), ותגיע למסקנה כי לא ניתן לתלות את העידר הישתכרותה של התובעת לאחר התאונה רק בנכותה, נדמה כי במהלך השנים שחלפו מאז התאונה, התובעת לא התאמצה למצוא עבודה ולו חלקית, יתכן שהדבר קשור להליכים שהיו תלויים ועומדים במל"ל עד ערב שמיעת הראיות בהליך הנוכחי, יתכן שהדבר קשור לאופיה, ויתכן שגם נכותה השפיעה.
בדיוק ביום התאונה סיימה מקום עבודה אחד, האמנתי לה כי בחרה שלא להתחיל עבודה חדשה, אלא לאחר שאחותה תסתדר בכוחות עצמה, משך העזרה לתובעת היה בין חודש לחודש וחצי, בחודש ספטמבר החלה עבודה חדשה.
טופס בל/250 מולא יומיים לאחר התאונה, טופס פנימי של מקום העבודה מולא שבוע אחרי ובמקום שמיועד ל"תאור המקרה במלים של העובד עצמו" נרשם: "העובדת יצאה מהמפעל לאחר הודעתה על סיום העסקתה ונפגעה על ידי מלגזה". התובעת אינה חתומה על המסמך למרות שיש מקום שמיועד לכך, ובנוסף היא מכחישה האמור.
אני מניחה כי קיבל בענין זה את טענות הנתבעת לפיהן הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, הוצאות בגין מדרסים, או כל הוצאה רפואית אחרת שתדרש לה התובעת תמומן על ידי המל"ל, בהיות התאונה תאונת עבודה, וכמתחייב בחוק הביטוח הלאומי ובתקנות הביטוח הלאומי(מתן טפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח-1968.
האם זכאית התובעת ל-25%
כאמור במבוא לפסק הדין, אין מחלוקת כי המלגזה שפגעה בתובעת היא בבחינת צד שלישי שמבטחה צפוי לתביעת שבוב מאת המל"ל. לטענת הנתבעת, התובעת לא זכאית ל-25% משום שלא עמדה בתנאי סעיף 330 ג' וד' לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כך:
"(ג) הגיש הזכאי לגימלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגימלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגימלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה.
...
מחקירת החוקר עלה כי התבקש על ידי הנתבעת לבצע חקירת עדכון מספר פעמים, "ב-2018 וגם ב-2019 ויכול להיות שגם בשבועות האחרונים" (פרו' עמ' 22) אולם סירב לומר מה היו ממצאיו, לטענתו הוא "מתקשה לזכור", תשובה שאינה מהימנה בעיניי, בהתחשב בכך שזיהה את התובעת, שהחקירה האחרונה בוצעה שבועות ספורים קודם העדתו, שהוזמן לעדות וחזקה שרענן זכרונו, ושהיסס טרם מתן תשובותיו ושאל את ב"כ הנתבעים: "אני יכול לענות?".
מסקנתי היא שלא נמצאו בחקירתו כל ממצא המעמיד בספק את טענות התובעת למגבלות והעדר עבודה.
לסכומים אלו יש להוסיף הפסד פנסיה 12.5% והפרשי הצמדה וריבית למחצית התקופה, התוצאה היא 106,000 ₪ במעוגל.
אני סבורה שיש לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת רק עבור המחצית השניה בלבד של תוחלת החיים, ולכן הסכום שנפסק הוא כמחצית מהסכום שהתבקש.
סוף דבר
נוכח בליעת הפיצוי בתגמולי המל"ל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 25% מסכום הפיצוי שנפסק לה, דהיינו סך של 144,500 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין ואגרה, ובניכוי סך של 20,000 ₪ שקיבלה מהנתבעת כתשלום תכוף.
