תאונת עבודה הכרת מחלת פרקינסון והתקפי חרדה

התובע עתר להכיר במחלת הפרקינסון ממנה הוא סובל כ"פגיעה בעבודה", כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), כמחלת מיקצוע או לחילופין על פי תורת המקרוטראומה.

מהי מחלתו של התובע? האם לאור החומר הרפואי והחלטת העובדות, היתקיימו בתובע התנאים להכיר במחלתו כמחלת מיקצוע, ולו על דרך של החמרה, בהתאם לתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד -1954, ואם כן לאיזו מחלת מיקצוע מתאים מצבו? ביחס למקרוטראומה: מהו ליקויו של התובע? האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לליקוי ממנו הוא סובל? גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

ייתכנו סימנים קוגניטיביים או ריגשיים, כגון שנויי מצב רוח, דיכאון, חרדה, התקפי בעיתה (Panic Attacks), עייפות, בלבול והאטה בחשיבה, או סימנים אוטונומיים: הזעה מרובה, הפרעה בתחושת חום/קור, אי נוחות בבטן, עצירות, ריבוי רוק, הפרעה בתיפקוד שלפוחית השתן ועוד.

...

3.2 מסקנה זו של מחברי המאמר המסומן כנספח ג' תואמת את האמור במקורות רבים וגם בחוות דעתי: אכן, לרקע גנטי מסויים יש השלכות למחלות נוירו-דגנרטיביות כגון מחלת פרקינסון.

אין בידי לקבל את טענת התובע כי בחלק מהתקופה בה עבד, עבודתו התאימה להגדרות של מחלת מקצוע, ועל כן, העבירה את הנטל לנתבע להראות כי המחלה לא נבעה מתנאי עבודתו.

סוף דבר על יסוד האמור בחוות הדעת, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

השופטת לאה גליקסמן לפניי בקשה לעיכוב ביצוע בהתייחס לפסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר סרי יצחק ומר אורטמן יצחק; ב"ל 1315/09), מיום 16.1.13, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב והוכרה מחלת הפרקינסון והתקפי החרדה מהם הוא סובל כ"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

לאור האמור, הכיר בית הדין האיזורי בהתקפי החרדה, הדכאון, והתסמינים הקרדיאליים של המשיב כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי חרף השיהוי בהגשתה דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להתקבל.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבותיו של מקרה זה, מן הראוי ששאלת הקשר הסיבתי תוכרע בטרם יזומן המשיב לוועדה רפואית.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת.

באופן ספציפי יותר - נדרשים אנו להכריע האם מחלת הפרקינסון וכן התסמינים הנפשיים הנוספים מהם סובל התובע נובעים, לפחות בחלקם, מחשיפתו במסגרת עבודתו לחומרים כאמור ומשכך - האם יש להכיר בהם כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק").

דא עקא שעיון בחוות דעת המומחית מלמד - כי מסקנתה כאמור, מושתתת על טעות משפטית שמקורה בהנחה, לפיה, העידר הוכחה על פי אמות מידה מדעיות לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין תנאי העבודה (ובמקרה דנן - חשיפה לממיסים אורגאניים) לבין פגימה רפואית מסוימת (הופעתה של מחלת הפרקינסון ושל התקפי חרדה ודכאון) - מוביל בהכרח גם למסקנה בדבר היעדרו של קשר סיבתי משפטי בין השניים אצל מבוטח מסויים.

...

לסיכום - שעה שאנו משקללים על פי אמות המידה הגמישות הנהוגות בתחום הביטחון הסוציאלי ובתחום תאונות העבודה לשם קביבעת קשר סיבתי משפטי, את שיקולי המדיניות הקשורים לתחום זה, את המחקרים האפידמיולגיים שהוצגו בפנינו, את הידעה השיפוטית הרלוונטית ואת הנסיבות הספיציות של התובע לרבות הנסיבות הרפואיות כפי שעמדה עליהן המומחית - הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי יש להכיר בקשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין מחלת הפרקינסון ממנה הוא סובל.

סוף דבר לאור האמור, אנו קובעים אפוא כי מחלת הפרקינסון וכן התקפי החדרה והדכאון והתסמינים הקרדיאלים מהם סובל התובע - הינם "תאונת עבודה" כמשמעה בחוק.

לאור מורכבות ההליך והמאמץ המשפטי והרפואי הניכר שנדרש היה מן התובע על מנת להוכיח את תביעתו - ישלם הנתבע לתובע שכר-טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח וכן, הוצאות משפט בסך של 3,000 ש"ח. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

התובע עתר להכיר במחלת הפרקינסון ממנה הוא סובל כ"פגיעה בעבודה", כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), כמחלת מיקצוע או לחילופין על פי תורת המקרוטראומה.

מהי מחלתו של התובע? האם לאור החומר הרפואי והחלטת העובדות, היתקיימו בתובע התנאים להכיר במחלתו כמחלת מיקצוע, ולו על דרך של החמרה, בהתאם לתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד -1954, ואם כן לאיזו מחלת מיקצוע מתאים מצבו? ביחס למקרוטראומה: מהו ליקויו של התובע? האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לליקוי ממנו הוא סובל? גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

ייתכנו סימנים קוגניטיביים או ריגשיים, כגון שנויי מצב רוח, דיכאון, חרדה, התקפי בעיתה(Panic Attacks), עייפות, בלבול והאטה בחשיבה, או סימנים אוטונומיים: הזעה מרובה, הפרעה בתחושת חום/קור, אי נוחות בבטן, עצירות, ריבוי רוק, הפרעה בתיפקוד שלפוחית השתן ועוד.

...

לסיכום: התובע חלה בהיותו בן 62 גיל סביר להתפתחות מחלת הפרקינסון.

שתי חוות הדעת מקיפות מעמיקות והגיעו לאותה מסקנה.

אין בידי לקבל את טענת התובע כי בחלק מהתקופה בה עבד, עבודתו התאימה להגדרות של מחלת מקצוע, ועל כן, העבירה את הנטל לנתבע להראות כי המחלה לא נבעה מתנאי עבודתו.

סוף דבר על יסוד האמור בחוות הדעת, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

בחוות דעתו מיום 16.5.2009 מיפרט המומחה את ממצאיו ומסכם כדלקמן: "מדובר בנבדקת המראה סימנים של מצב דיכאוני עם התקפי אימה. התמונה הקלינית הזו הופיעה בסמוך לתאונה. להערכתי הבעתה ההיפומימית שייכת לדיכאון ולא למחלת הפרקינסון. במצבה מתאפיין בפלוקטואציות. לאור קשר הזמן ההדוק אני רואה קשר ישיר בין התאונה ומצבה הנפשי הנוכחי. מצבה הנוכחי מתאים לסעיף 34ב של הביטוח הלאומי, 10% נכות. לאור העובדה שלעיתים קרובות מצבים כאלו מופיעים בגלים וחולפים, אני ממליץ להגביל נכות זו ל – 3 שנים ואחרי כן להעריך שוב את מצבה". ביום 15.8.2010 בדק המומחה שוב את התובעת ובחוות דעתו החוזרת מיום 17.8.2010 קבע כי: "ישנה הטבה מסויימת בסמפטומטולוגיה הדכאונית כפי שתוארה בחוות הדעת הקודמת. פחות דכאונית, יותר שעות שבהן מרגישה יותר טוב בבוקר. עם זאת, אין שינוי בתפקודה (אין יותר התקפי חרדה). בולטים כעת גם סימנים פוביים שאפשר ושייכים למצב הדיכאוני...

הינה כי כן, שעה שהתובעת ממשיכה לעבוד באותה עבודה ובאותו הקף לאחר התאונה, משבפסיקת פיצוי זה יש, מטבע הדברים, משום נבואת העתיד, הרי שבשים לב לשעור נכותה הרפואית והתפקודית (10%) של התובעת בעטייה של התאונה, למספר השנים שנותרו לתובעת לעבוד (כ - 5 שנים), נוכח טיבה של עבודתה, ובשים לב לגובה שכרה עובר לתאונה, מוצאת אני לנקוט בדרך של פסיקת סכום גלובאלי בראש נזק זה (ראה לשם השוואה ע"א [ת"א] 2624/00 צזנה נ' דגן).

כך גם ההוצאות בגין טיפולים בשיניה של התובעת לא הוכרו על ידי המומחה מטעם בית המשפט כקשורות לתאונה.

...

מקובלת עלי הטענה לפיה, הנכות ממנה סובלת התובעת ואיפיוניה כפי שבאו לידי ביטוי בחוות הדעת של המומחה, משפיעים על תפקודה של התובעת כמנהלת משק בית ובתפקודה היומיומי בביתה.

נוכח טיב עבודתה, שהינה עבודה פיזית, איני מקבלת את הטענה, לפיה אילולא התאונה היתה עובדת במקומות נוספים.

כאב וסבל אני פוסקת לתובעת פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לה (10%), בתוספת ריבית בסך של 15,272 ש"ח. סוף דבר לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הסכומים המפורטים לעיל.