בכל הנוגע לקיומה של תשתית עובדתית לעניין הפגיעה בעמוד השידרה הצוארי קבע בית הדין האיזורי כך:
נתקבלה גירסתו של המערער שעבודתו על בובקאט חייבה סיבובי צואר לאחור במהלך זמן העבודה, הן בשים לב להעדר הכחשה מצד המוסד והן לנוכח אופיו של כלי הרכב, שהוא רכב קטן ופתוח, אשר נועד לעבודה בשטחים קטנים יחסית ולכן נידרש לתמרונים רבים.
יחד עם זאת, אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת "מחלות המיקצוע", תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע "תאונת עבודה". כוחה של תורה זו מוגבל על-ידי המונח "תאונה", ומכאן, באה הדרישה שכל פגיעה זעירה, תעמוד, כשלעצמה, במבחן מאפייניה של "תאונה" (פתאומיות ומסוימות)[footnoteRef:2].
...
בהתייחס לטענותיו של המוסד נוסיף:
אין בידינו לקבל את את טענת המוסד כי "הפניית שאלה באשר לליקוי הנטען בעמוד שדרה צווארי ללא שהוכחה תשתית עובדתית המבססת את התנאי הראשון בבחינת תביעות על פי תורת המיקרוטראומה, דהיינו תשתית עובדתית של ביצוע תנועות חוזרות ונשנות, יהא בכך כדי לשמוט את הבסיס תחת תורת המיקרוטראומה ופריצת גבולותיה באופן בלתי מסויג". כאמור, בענייננו, מדובר באיברים סמוכים, והוכחה אפשרות לכאורית לקיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי הרפואי, ועל כן לא ניתן לקבל את הטענה כי "לא הוכחה תשתית עובדתית המבססת את התנאי הראשון בבחינת תביעות על פי תורת המיקרוטראומה". כפי שנקבע בעניין איתן זר, ייתכנו נסיבות עובדתיות שאותן תנועות חוזרות ונשנות תשפענה על יותר מאיבר אחר.
כללו של דבר: לאור האמור, אנו קובעים כי על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה בכל הנוגע לתקופת עבודתו של המערער כסבל, 2008- 2016, על המומחה הרפואי לבחון גם את הקשר הסיבתי בין התשתית העובדתית לבין הליקוי בצווארו של המערער.
סוף דבר:
הערעור מתקבל כמפורט להלן:
בכל הנוגע לתקופת עבודתו של המערער כנהג בובקט – עניינו של המערער מוחזר לבית הדין האזורי, ויתאפשר לו להביא ראיות שיש בהן לשפוך אור על היקף עבודתו בתקופה בה עבד כנהג בובקט בין השנים 1994 – 1997.
