המומחה קבע, כי המנגנון היחיד שיכול להסביר את הפגיעה האמורה מתאים לתאונת דרכים מיום 14.9.04 (להלן – התאונה הראשונה).
ד"ר רנד קבע נכות צמיתה של 20% בגין נזק לשורש c5 עם חולשה ניכרת של שריר הדלטואיד מימין; 10% בגין נזק קבוע לחוט השידרה הצוארי; ו - 10% בגין מצב אחרי שבר בקרסול ימין.
בפסק דינו, קבע בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין התאונה השנייה לבין הנזק בכתפו של התובע, וכי לתובע נכות בשיעור של 20% לעניין זה.
כל אחד מן הצדדים מבקש כי נתערב בקביעות אלה, ומסתמך על חוות הדעת התומכות בגישתו.
...
במכלול נתונים אלה, לא מצאנו עילה מספקת להתערב בנקודה זו.
התובע טען גם כי בסיס השכר לפסיקת הפסדי השתכרות לעתיד היה צריך להיות שילוש השכר הממוצע, ולא 12,500 ₪ לחודש כפי שפסק בית משפט קמא.
לא מצאנו כי הייתה הצדקה למהלך חריג כאמור בשלב כזה, באופן אשר היה עלול להוביל להמשך התדיינות במשך שנים, לאחר שנשמעו הוכחות בפני בית משפט קמא.
לא מצאנו, במצב זה, עילה להתערב בהחלטה זו, המצויה בליבת שיקול דעתה של ערכאה דיונית בניהול ההתדיינות שבפניה.
בנסיבות אלה, לא מצאנו כי מדובר באחד מן המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת ערעור בממצאים בעובדה ובמהימנות, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים שבאו בפניה.
