תאונת דרכים: פרשנות סעיף 8(א) לחוק הפלת"ד

עם זאת, מאחר ושני הצדדים התייחסו בסיכומים ובפסיקה לגירסה שנטענה בבית המשפט, ההתייחסות תהיה לגירסה זו. הסוגיה המשפטית אין מחלוקת כי מי שקמה לו עילת תביעה לפי חוק הפלת"ד מנוע מהגשת תביעה לפי הפקודה, שכן סעיף 8 (א) לחוק הפלת"ד קובע: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה... ...לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף...". יש להכריע איפוא, אם לתובע קמה עילת תביעה לפי חוק הפלת"ד. אין מחלוקת כי האופנוע לא היה מבוטח, ולכן אין מבטחת שניתן לתבוע אותה בדרך הרגילה לפי חוק הפלת"ד. הסוגיה שבמחלוקת היא איפוא, אם לתובע עילת תביעה כנגד קרנית, לפי סעיף 12 (א) (2) הקובע חבות של קרנית לפצוי לפי חוק הפלת"ד אם "אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה...". סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד קובע חריג לפיו כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח איננו זכאי לפיצויים.

נקבע כי פרשנות סעיף 7א' איננה מוגבלת לאבחנות פורמאליות, והיא באה לברר את המצב הקונקרטי, בהתייחס לתכלית החקיקה של חוק הפלת"ד. לכן, מי שנהג בהיתר, והוא חף מידיעה לגבי העידר הכסוי הבטוחי ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע על כך – זכאי לתבוע פיצויים מקרנית.

...

בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית התביעה.

התביעה נדחית אפוא.

התובע ישלם הוצאות הנתבעת באופן מינורי בסך 5,000 ₪ בלבד.

במוקד העירעור ניצבת שאלת פרשנותו של סעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד או החוק), אשר מורה כדלקמן: תרופה על נזק גוף (א) [.

...

אינני סבורה כי המסקנה האמורה מנוגדת לקביעתו של בית משפט זה בע"א 5118/90 בשה נ' מדינת ישראל (4.8.1993).

תכלית החקיקה אני סבורה כי התוצאה לפיה יש ליישם את המצב החוקי במועד פסק הדין על שינוי הגילים העתידי של הנפגע ושל בני משפחתו, עולה בקנה אחד גם עם תכלית החקיקה.

על רקע האמור לעיל, אני סבור כי יש לילך בדרך שבה הלכנו עד עתה, ולצורך חישוב שיעור המס על פי סעיף 4(א)(2) לחוק אין להביא בחשבון שינוי עתידי בגיל הילדים.

..על-כן, דעתי היא כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(א) כהוראה מהותית השוללת זכות תביעה מעיקרה".

כך נפסק לדוגמא, בעיניין חוסיין הנ"ל - " סעיף 8(א) שולל מן הנפגע, אשר יש לו עילה על-פי חוק הפיצויים בגין נזק גוף, כל עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בשל אותו נזק. לנפגע בתאונת דרכים עומדת בעקרון עילה מכוח חוק הפיצויים גם בגין החמרת נזק שארעה עקב טפול רפואי רשלני. תוצאה זו נובעת מסעיף 4(א) לחוק הפיצויים, המחיל על זכות הנפגע בתאונת דרכים את מבחני פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לעניין ריחוק הנזק ...עולה מכך, שעל-פי לשונו הגורפת של סעיף 8(א) אין בידי הנפגע עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגד האחראים לטפול הרפואי הרשלני." (הדגשה שלי – צ.ו) משמע, עת מדובר ברשלנות "רגילה" שארעה בטיפול בעקבות תאונת דרכים, עילת התביעה מכוח חוק הפלת"ד עומדת לנפגע גם בגין החמרת נזק שארע בעקבות טפול רשלני שבא בעקבות הנזק הישיר הישיר של התאונה (ראו - ריבלין, עמ' 386).

...

ודוק, איני מתעלם מטענת הנתבעת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו אשר הוגשה ביום 7.3.23 בעוד שכתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך הפלת"ד הוגש כבר ביום 6.12.22 במסגרתו הועלו הכחשות הנתבעת, ואף כי התובע הוסיף והגיש כתב תביעה מתוקן ביום 7.6.23 וצירף את המל"ל כבעל דין אך לא פעל ולא צירף את הנתבעת כבעל דין בהליך, ותחת זאת בחר להגיש תביעה נפרדת מבלי לציין את עובדת הגשת התביעה הראשונית – אכן אין מדובר בדרך ראויה ותמת לב. יחד עם זאת, סבורני כי אין מחדליו אלו של התובע מגיעים עד כדי הצדקת סילוק תביעתו על הסף, סעד שהוא קיצוני, עת יש להעדיף את בירור התביעה לגופה.

כך נפסק לעניין זה כדוגמה בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1989): "... הספק נתעורר בלבי לגבי הטעם הנוסף שבדחיית הבקשה, דהיינו, כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית המשפט את היריעה כולה, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין...בסיס אשר כזה לדחיית תובענה אפשרי הוא במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של בית המשפט, וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה. אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם.

בנסיבות אלה הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה, כי לא יהא ראוי לחסום את שערי בית המשפט לפני המערער.

עלאא בקרי ע"י ב"כ עוד אנוור אבו קטיש פסק דין מבוא לפניי תביעת חזרה של קרנית – קרן לפצויי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

המסגרת הנורמאטיבית בהתאם לסעיף 9(א) לחוק הפלת"ד, בצרוף הוראת סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד, עומדת לקרנית עילת תביעה כנגד הבעלים של הרכב, ככל שיוכח כי השמוש ברכב נעשה בהיתר שניתן על ידיו.

בע"א 214/81 מדינת ישראל נגד פחימה, נקבע כי יש לפרש את המונח "היתר" בסעיפים הנ"ל בפרשנות ליבראלית – מרחיבה הבוחנת "אם בעל הרכב הניח את עצם השמוש בו לאחר או שמא הנוהג נטל את הרכב בלא כל היתר מהבעל". פרשנות מרחיבה זו מצמצמת את המקרים בהם יוכל בעל הרכב להשתחרר מחובתו לביטוח הרכב, כפי שנקבעה בפקודת הביטוח כלי רכב מנועי.

...

לפיכך, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

סוף דבר על כן, הנני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעת את הסך של 121,020 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום ההחזר בפועל.

כן הנני מחייב את הנתבע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% בצירוף אגרת בית המשפט והוצאות משפט, כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המשיב טוען לפיכך כי הוא "נפגע" לפי הגדרות חוק הפלת"ד ומכאן שיש לו עילת תביעה לפי חוק זה. סעיף 8(א) לחוק הפלת"ד, שכותרתו "ייחוד העילה", קובע כך: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון". נמצא שעילת התביעה של המשיב לפי חוק הפלת"ד מונעת ממנו עילת תביעה נוספת לפי פקודת הנזיקין וזאת כאמור בכל הנוגע לטענותיו לנזק נפשי.

התשובה לטענה זו היא, כי כוונתו העיקרית של המחוקק הייתה, כי בעינייני תאונות דרכים, לאור הקפן ותדירותן, לא יהיה עוד צורך בהתדיינות סביב טענת האשם, ומבחינה זו אין, על-כן, הכרח לפרש את דברי המחוקק באופן המצמצם אותם לנפגע הישיר בלבד".

...

המשיב ישלם למבקשת את הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪.