לטענת הנתבעת התאונה ארעה עקב פריקה וטעינה ידנית של מטען ועל כן נסיבות אלה אינן בבחינת תאונת דרכים והתרחשו ללא מעורבות ו/או שימוש ברכב הנטען.
על פי עובדות כתב התביעה, ביום 2/4/12 נידרש התובע, על פי הנחיות הממונים עליו, לעשות שימוש במשאית באופן שעשה "שימוש ברמפה חשמלית המאפשרת העלאת והורדה של סחורה מבטן המשאית. הרמפה מופעלת מכוח מנוע הרכב וניתן לעשות בה שימוש רק כשמנוע הרכב מופעל. במהלך הוצאת סחורה על גבי עגלה מבטן המשאית ועת עמד התובע על גבי הרמפה המורמת כאשר לפניו העגלה העמוסה, החלה העגלה להדרדר כלפי שולי הרמפה וזאת עקב זעזועי הרמפה שנגרמו מפעולת מנוע הרכב. העגלה המדרדרת דחפה את התובע אל מחוץ לרמפה והוא נפל אל הכביש. העגלה נפלה בעקבותיו ופגעה ברגלו...". (סעיף 4 לכתב התביעה)
התובע תאר את הארוע בתצהירו, כדלקמן: "אדגיש כי במשאית זו, להבדיל מאחרות בהן עבדתי, בשל העובדה כי המצבר אשר אחראי על פעולת הרמפה היה מקולקל וכדי למנוע השבתה מוחלטת של המשאית מסר לי האחראי עלי כי בוצע חיבור ישיר של הרמפה למנוע ומשכך תודרכתי כי עלי להשאיר את מנוע המשאית פועל כל הזמן גם בעת פריקת המשאית. אציין כי בימים הקודמים לארוע בהם עבדתי עם משאית זו העובדה כי המנוע עבד במהלך הפריקה גרמה לכך כי פעולת הפריקה היתה קשה מאוד שכן המשאית כל הזמן הייתה בוויברציות עקב פעולת המנוע. זו גם הסיבה שתודרכתי כי גם במהלך הפריקה כאשר המשאית עומדת והמנוע שלה פועל יש לקשור כל הזמן את העגלות שלא נפרקות היות ופעולת המנוע גורמת להם לנוע כל הזמן. כאשר הגעתי לצרכנייה נכנסתי בנסיעה לאחור לכיוון המדרכה שקרובה ביותר לצרכנייה. השארתי את מנוע הרכב דלוק...פתחתי את הרמפה באמצעות כפתורי ההרמה החיצוניים...היות והעגלות חבוקות בחגורות בטיחות על מנת למנוע תזוזתן בזמן הנסיעה שחררתי את החגורה שאחזה בשורת עגלות, שחררתי עגלה ראשונה, הזזתי אותה הצידה, ושוב סגרתי את החגורה על שאר העגלות...מדובר בעגלות כאשר כל עגלה הנה בגובה של כ 190 ס"מ ברוחב של כ 120 ס"מ עם חמישה מדפים במרווחים שונים כאשר כל מדף עמוס בתבניות ביצים עד לגובה המדפים...לאחר שהעברתי את העגלה הראשונה מתוך 6 העגלות שהייתי צריך לפרוק לצרכנייה, חזרתי אל הרמפה על מנת לפרוק את העגלה הבאה...מיד לאחר שהתחלתי בפעולת ההורדה ראיתי בזוית העין שהעגלה מתדרדרת החוצה עקב תזוזות של המשאית מפעולת המנוע, באופן אינסטנקטיבי ניסיתי לעצור את העגלה, קבלתי ממנה זעזוע, העגלה הדפה אותי אל הריצפה של הכביש גובה של כמטר וחצי לערך, אני נפלתי על הגב והעגלה בעקבותיי..."
בחקירתו הנגדית העיד התובע כי התאונה ארעה סמוך לחג הפסח, תקופה בה היה עומס רב של עבודה ולכן מעסיקו נתן לו לעבוד במשאית שבמקור היתה משמשת לחלוקת גלידות וסלטים ומספר ימים עובר לתאונה הוא החל להשתמש בה. עוד הוסיף כי באחד הימים, במהלך עבודתו הוא שכח שעליו להשאיר את המנוע עובד ועל כיבה את המנוע ואחר כך נאלץ להניע את הרכב בכבלים וכשנשאל מה היה למצבר השיב "לא יודע להגיד מה היה, כאשר הגיעה המשאית, תדרכו אותי שהמשאית הזו צריכה להיות כל הזמן דולקת, אם המנוע לא דולק, הרמפה לא יכולה לעבוד, ברגע שאתה מכבה, צריך כבלים כדי להניע שוב, "סבטוחה" שלמה, קבלתי הוראה וזה מה שהייתי אמור לעשות.
יובהר כי אף אם לא היתה תקלה במשאית והתובע לא היה נאלץ להשתמש במנוע המשאית לפתיחת הרמפה, אלא במנוע של הרמפה, אזי גם אז ניתן היה לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים, ראו רע"א 7254/12 תאופיק ג'ברין נ' עיזבון המנוח זכריה, מיום 21/8/14:
"כפי שנקבע בעיניין מנופי יהודה, אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא היה שימוש בכוחו המכני של הרכב:
...
מחד גרסתו של התובע לא נסתרה בנוגע להתרחשות התאונה במשאית, נשוא כתב התביעה ומנגד לא נמצאה כל ראיה לתמיכה בטענת הנתבעת לעצם הכיסוי הביטוחי ולפיכך הנני דוחה טענה זו.
נסיבות התאונה
ראשית, יש להכריע בנסיבות האירוע והאם נכנסות הן לגדר ההגדרה בחוק הפלת"ד.
אקדים ואומר כי לאחר ניתוח הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע להתרחשות התאונה.
על כן, הנני קובע כי התובע נפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים ולפיכך זכאי לפיצוי ממבטחת המשאית, קרי הנתבעת.
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
הפסדי שכר לעבר 64,000 ₪
הפסדי שכר לעתיד 279,000 ₪
הפסדי פנסיה 33,500 ₪
כאב וסבל 36,900 ₪
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 5,000 ₪
הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 7,000 ₪
עזרת צד ג' 5,000 ₪
_____________________________________
סה"כ 425,400 ₪
ניכויים
תגמולי המל"ל – בהתאם למסמכי המל"ל, קיבל התובע תגמולים בסך 130,249 ₪, דמי שיקום בסך 36,500 ₪, הבטחת הכנסה בסך 26,638 ₪, סך הכל 193,387 ₪.
לפיכך התוצאה היא כי הנתבעת תשלם לתובע סך- 203,900 ₪ ( מעוגל) .
