בהמשך דבריו, מתאר התובע את אשר אירע לאחר הפגיעה: "עפתי, קבלתי מכה מהתמרור עם הכתף". לגבי מצב האופניים לאחר התאונה, השיב: " הגלגל התעקם. אני עפתי הצידה. האופניים היו על הכביש, סמוך למדרכה". כאשר נישאל הכיצד ייתכן כי בכביש כה סואן התאונה לא גרמה לעצירה או לסטיית התנועה של הרכבים מאחוריו, השיב: " האופניים לא הפריעו להמשך התנועה לנסוע. אנשים האטו, אבל אני לא הייתי ברמה שהייתי גוסס אבל היו לי מכות יבשות. מישהו עשה לי ככה, יצא מבית הכנסת שאל אם הכל בסדר, הביא לי כוס מים אחרי שאמרתי לו שעשיתי תאונת דרכים". (פרוטוקול, עמ' 19).
...
לחילופין, טוענת הנתבעת, כי גם אם יוכח כי התובע נפגע מרכב חולף, אזי יש לקבוע כי התובע לא נקט "בשקידה הראויה" כמצופה ממנו על מנת לאתר את נהג הרכב או את הרכב הפוגע וגם בשל כך דין התביעה כנגד קרנית להידחות.
על מנת לסבר את האוזן, להלן ציטוט מהמסקנה אליה הגעתי על סמך הניתוח הראייתי בעניין פלונית, ללמדך על ההבדל התהומי ביחס למקרה הנדון:
"אילו היה ספק קל שבקלים בליבה של התובעת בזמן אמת כי הופלה ארצה על ידי הרכב, לא הייתה באותן הדקות הספורות שעמדו לרשותה עושה כל שביכולתה על מנת לשנן את מספרו. דווקא האינסטינקט הראשוני שבניסיון לשנן את המספר במצב בו הייתה נתונה, שרועה כאובה על הכביש, היא המצביעה על שכנוע וידיעה פנימית של התובעת כי הופלה על ידי הרכב האמור ולא סתם נפלה כתאונה עצמית. ודוק, מדובר בנתינה זרה, אשר אינה דוברת השפה, וודאי שאינה מצויה בדקויות של האבחנה המשפטית בין תאונה עצמית מול תאונת במעורבות רכב, ודומני כי לא ניתן לייחס לה תחכום יתר במסגרתו, באותן דקות ספורות, היה סיפק בידה לבדות במוחה סיפור כיסוי שלם, המערב רכב חולף בתאונה לא לו, רק לצורכי תביעה עתידית, לא כל שכן כנגד קרנית אשר יש להניח כי התובעת כלל לא ידעה על קיומה או על תפקידה אותה שעה".
אמור מעתה, ההיקש אותו מנסה התובע לעשות מעניין "פלונית" לענייננו, אין לו על מה לסמוך ודינו להידחות.
סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
