לפי עדותה בדרכה לעבודתה שברחוב בן גוריון-(טיילת בת- ים) חצתה מכיוון מזרח לכיוון מערב, שני מעברי חציה קטנים הנמצאים ברחוב שי עגנון, המסומנים על פני הכביש והמופרדים ביניהם ע"י אי תנועה בנוי, לפני שחצתה את העבר חצייה השני הביטה ימינה ושמאלה, החלה לחצותו בזמן שלא ראתה כל רכב מתקרב, לקראת סופו נפגעה מרכב הנאשם, שפנה מרחוב יוספטל ימינה לרחוב שי עגנון.
לפי עדותו, בזמן שפנה ימינה מרחוב יוספטל לרחוב שי עגנון, ראה מולו במרחק כ- 20 מ' אדם מרים את ידיו ומשהו שחור שוכב על הכביש , ניגש לגברת ששכבה על הכביש אשר דיברה רק רוסית , הבין כי היא מבקשת להגיע לבית חולים, ביחד עם האדם הנוסף הכניסו אותה למושב האחורי של הרכב שלו, לבסוף ביקשה כי יסיע אותה למקום עבודתה בטיילת בת ים, למקום הגיעו, ניידת מ.ד.א, וניידת מישטרה , השוטרת אמרה לו שאין סימנים על האוטו שלו משוחרר לביתו, אלא שיגיע לתחנת המישטרה למסור עדות .
אין לו ממצא חד משמעי לשאלה האם הפגיעות מהם סבלה הנפגעת יכלו להגרם רק מתאונת דרכים או מקטטה או נפילה? לדבריו שבר בשוקית יכול להיגרם מפגיעת רכב במהירות נמוכה.
...
לאחר ששקלתי את מכלול הראיות שהביאו הצדדים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כאמור ברישא, כי לא אוכל לקבוע מעל לכל ספק סביר, ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, כי הנאשם הוא הוא הנהג אשר פגע בהולכת הרגל בעת שחצתה את מעבר החצייה.
לשאלת בית המשפט, לפי מה הוא מחליט מי דובר אמת? ענה הבוחן " אני החלטתי ללכת יותר לעדותה של הולכת הרגל, כי לדעתי העדות שלה יותר סבירה, יותר אמינה בעיני, למרות שלא חקרתי אותה אישית"
( פרוט' מיום 23.01.14 עמ' 21 שורות – 10,13).
בע"פ 3676/11 חליל עלי נ' מדינת ישראל קבע השופט רובינשטיין:
"יש לזכור כי בהינתן שתי גרסאות עובדתיות סותרות אחת את רעותה בהליך פלילי, אל לו לבית המשפט להסתפק בבחינה הסתברותית בדבר הגרסה הנראה לו אמינה יותר.., ודוק, קיומן של שתי גרסאות עובדתיות שונות ודאי אינו מצביע לבדו כי יש ספק סביר. ואולם משהועדפה גרסת המדינה במשפט פלילי, חובה כי לא יוותר ספק סביר נכונותה של גרסה זו".
סיכום
לאחר שמיעת כל הראיות ולאור כל המפורט לעיל, מחדלי החקירה מחד וסתירות רבות שנתגלו במהלך עדותו של עד מרכזי לתאונה מאידך, לא שוכנעתי כאמור מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם הוא זה שפגע בגב' מרינה בזמן שחצתה את הכביש על מעבר חצייה.
