תאונת דרכים" - נפילה ממשאית בעת קשירת מטען

יחד עם זאת ובאותה נשימה טען התובע בסיכומיו (עמ' 8 ו-9) שאם התובעת תטען שמדובר בטעינה ופריקה אזי טענתו תהיה: "אומנם, הפעולה שביצע התובע נופלת בגדר פעולות הלוואי של חריג הטעינה והפריקה אולם, טענה זו לא תביע לביטול ההכרה בה כתאונת דרכים, שכן התובע נפל במהלך פעולת הירידה מהמשאית המהוה שימוש מוכר". במסגרת הדיון לעיל, קבעתי שהמשאית לא הייתה בנסיעה ונדחתה טענת התובע שמדובר בטיפול דרך.

מאחר ואין מחלוקת כי "טעינה ופריקה" הוחרגו מהגדרת השמוש לצורך הגדרת תאונת דרכים הרי שלאור פרשת נביל ניתן לקבוע שאין מדובר בתאונת דרכים שכן הירידה מהמשאית לאחר קשירת המלגזה אינה חלק מהפעולות של נסיעת הרכב : "7. השאלה המונחת לפנינו היא, כאמור, אם קשירת מטען על גבי המשאית בטרם החלה הנסיעה היא חלק מדרך השמוש של "נסיעה ברכב". המבקש טען כי כך הדבר כיוון שפעולה זו נועדה בין השאר למנוע סיכון תעבורתי והיא הכרחית לשם קיום הנסיעה.

...

לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו.

מבחן זה מוליכנו למסקנה כי קשירתו של מטען אשר הועמס על רכב איננה פעולה חיונית במובן ה"פיסי" ל"נסיעה" ברכב, או ל"כניסה" לתוכו, ואף אינה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה.

אשר על כן, אני קובע שנסיבות אירוע התאונה אינן נופלות לגדר הגדרת תאונת הדרכים לפי סעיף 1 לפלת"ד. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 5,000 ₪ אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

מכל מקום, לשיטתה וממילא הגירסאות שתיהן אינן עונות על הגדרת "תאונת דרכים". לטענת הנתבעת, קשירת המטען מהוה חלק בלתי נפרד מפעולת "הטעינה" המוחרגת בחוק ומשכך, נסיבות התאונה אינן מהוות "תאונת דרכים". על פי "הלכת אוסם" (שתוזכר להלן) על מנת להיכנס בכל זאת לגדרה של "תאונת דרכים" עת ב"טעינה" עסקינן, על התובע להוכיח כי פעולת הקשירה עונה אף על אחת מדרכי השמוש האחרות המפורטות ברשימה הסגורה של סעיף 1 לחוק, אולם: · נפילה מארגז משאית בעת קשירת מטען אינה מהוה חלק משימוש "הנסיעה", שהרי לא היתה כל מניעה כי המשאית תיסע ללא קשירת המטען בארגז המשאית.

...

עולה אם כן השאלה האם בפנינו מצליח התובע להצביע על "שימוש מוכר" לצד וחרף פעולת ה"טעינה" שנמצאה קיימת? נראה כי בנסיבות העניין אין מנוס ממענה שלילי לשאלה זו שכן אפשרות קיומו של שימוש מסוג של "נסיעה ברכב" נשללה וכך גם אפשרות קיומו של שימוש מסוג "טיפול דרך" והתובע אינו מצביע על כל שימוש רלוונטי אחר אשר יכול לשרת את עמדתו ולשמש על מנת לגבור על החריג שנמצא רלוונטי לענייננו – חריג ה"טעינה".

שם, במובחן מענייננו שבו לא נטען כי כך, מצא בית המשפט כי מתקיימת דרך שימוש מוכרת שטיבה כניסה לרכב, חלופה הכלולה מפורשות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" וכי כניסה זו נעשתה "למטרות תחבורה". משכך והגם שהעלייה על המכולה לצורך מתיחת כיסוי הברזנט נמצאה גם פעולת לוואי של חריג הטעינה והפריקה, באשר היא נועדה להביא את תהליך הטעינה לסיומו, הרי שבהתקיים דרך שימוש מוכרת וקיומה של "הלכת אוסם" הוכר הארוע כתאונת דרכים.

סוף דבר, בהינתן כל האמור נמצא כי התובע אינו ממחיש קיומה של תשתית עובדתית העונה על הגדרתה של "תאונת דרכים" על פי החוק ומשעה שכך, דין תביעתו להידחות.

למעלה מן הצורך אציין, שגם אם התאונה אירעה בתוך חצרי המפעל לאחר סיום הטעינה ובעת הירידה מהמשאית, הדבר אינו גורע מהמסקנה שמדובר בתאונת דרכים ולכן אינני מייחס חשיבות כה גבוהה לסתירה זו. גם בהודעה על פגיעה בעבודה שהוגשה על ידי הנתבעת (נ/1) נרשמה הגרסה: "בעת קשירת המטען היה צורך לעלות על הפלטה וכשירדתי מהפלטה מעדתי ונפלתי". גרסה זו כמובן שתומכת בתביעה.

...

הכרעה ודיון לאחר ששקלתי טענות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומיהם, הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל.

לבסוף הגעתי למסקנה שיש לפסוק פיצוי לתובע וטענת הנתבע לפיה נזקי התובע נבלעים בתגמולי המוסד לביטוח לאומי דינה להידחות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, אני סבור שיש לפסוק לתובע בגין תקופה זו הפסדי שכר לפי 50%, שכן התובע יכל לדעתי לבצע את עבודתו באופן חלקי.

סיכום לסיכום, סה"כ נזקיו של התובע מסתכמים לסך של 117,053 ₪.

לכן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 76,797 ₪.

הא ותו לא. כך, בדו"ח האמבולנס מיום התאונה (16.02.17) צוין כך (מוצג א' לתיק המוצגים, ההדגשה אינה במקור – ס.ח'): "האדון מספר כי נפל מהעגלה של המשאית וכתוצאה מכך ניחבל בברך שמאל ובקרסול שמאל". בדו"ח סיכום אישפוז של המחלקה האורתופדית במרכז הרפואי "אסף הרופא" מיום 17.02.17 צוין כך (מוצג ב' לתיק המוצגים, ההדגשה אינה במקור – ס.ח'): "לדבריו במהלך עבודתו נפל מגובה של כ-1.5 מטר ונחבל בברך וקרסול שמאל...". בגירסה זו, אין כל זכר לנפילה במהלך ירידה מן המשאית או לעצירה במהלך נסיעה במטרה לחזק את המטען לצורך המשך נסיעה בטוחה, כפי שנטען מאוחר יותר על ידי התובע על מנת לבסס טענתו לתחולת חוק הפיצויים.

בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה שהגיש התובע במוסד לביטוח לאומי ביום 23.03.17, כאשר התובע כבר היה מיוצג על ידי בא כוחו בהליך זה, העלה התובע לראשונה גרסה ולפיה הוא נפגע במהלך ירידה מהמשאית בעת שהייתה מונעת (מוצג ד' לתיק המוצגים): "נפילה מהמשאית בעת ירידה כאשר המשאית הייתה מונעת". בהודעה על תאונת דרכים שמסר התובע, לטענתו בחלוף כחודשיים-שלושה ממועד התאונה (ראו עמוד 12 שורות 4-5 לפרוטוקול), העלה התובע לראשונה גרסה מורחבת כדלקמן (מוצג ג' לתיק המוצגים): "אני מופא בראזי הגעתי לפריקה במושב זיתאן פתחתי את החלון ועליתי למשאית חקיתי (טעות במקור – ס.ח') לפריקה אחרי הפריקה צד אחד עליתי לעגלה להוציא את הבינדות (הכוונה לקורות עץ, ראו עמוד 11 שורות 9-12 לפרוטוקול, הערה שלי – ס.ח') רציתי לרדת מהעגלה החלקתי ונפלתי על הריצפה". בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 29.06.17 נכתב כך (מוצג ד' לתיק המוצגים): "נפילה ממשאית בעת ירידה כאשר המשאית הייתה מונעת בזמן עבודתו בשטח במושב זיתאן במרכז הארץ". בכתב התביעה, העלה התובע גרסה לקונית וקצרה באשר לנסיבות התאונה, כפי שצוטטה לעיל, ולפיה בעת שירד מן המשאית, כאשר הייתה מונעת, נפל ונפגע ברגלו.

לאחר נסיעה של 10 מטרים, הבחין התובע בקורות עץ בולטות, או אז עצר את המשאית, עלה לעגלה כדי לקשור את המטען ונפל תוך כדי ירידה ממנה (עמוד 3 שורות 23-31, עמוד 4 שורות 1-3, עמוד 10 שורות 15-17, עמוד 13 שורות 1-20 לפרוטוקול).

...

שקלול הראיות והנימוקים שפורטו לעיל , הביאוני למסקנה כי התובע לא עמד בנטל הראיה הרובץ לפתחו ולא הוכיח כי נזקיו נגרמו בנסיבות המתוארות על ידו.

התובע לא הוכיח כי התאונה אירעה בעת "שימוש ברכב מנועי" "למטרות תחבורה". משכך, הרי שלא הוכח כי מדובר בתאונת דרכים בגינה הוא זכאי לפיצוי מאת הנתבעת ודין התביעה – להידחות.

סיכום על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

עם זאת, לאור כך שהנתבעת חלקה בעיקר על העיתוי והמיקום של הנפילה מהמשאית, ומבלי שחלקה בצורה ממשית על כך שהתובע עסק אותה עת בקשירת המטען, יתנהל הדיון שלהלן בהתאם להנחת המוצא לפיה התובע נפל מהמשאית עת עסק בסידור כסוי המטען.

האם מדובר בתאונת דרכים סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1977 ( להלן – חוק הפיצויים) קובע כי "בחוק זה – 'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף 1 לחוק כך: " 'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" (ההדגשה שלי – י.ט) פעולה לקשירת מטענה של משאית מהוה ללא ספק פעולת טעינה ומכאן שהיא מקיימת את החריג שבהגדרת השמוש (רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009), פסקה 5; להלן – עניין נביל); רע"א 6223/98 שבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5),38 (1998)).

...

בכל מקרה, סבורני ששיעור הנכות הנמוך ומכלול הנתונים שהובאו לעיל ובכלל זה העלייה המשמעותית בשכר לאחר התאונה, חוסר הוודאות בדבר הפגיעה שתגרם לתובע בשכרו בעתיד (אם בכלל), מצדיקים לפסוק פיצוי גלובלי כך שאין צורך להידרש לקביעה מדויקת של הנכות התפקודית.

התוצאה סיכומו של דבר שהתביעה נדחית בשל כך שאין מדובר בתאונת דרכים.

לאור כך ישלם התובע לנתבעת הוצאות בסך 6,500 ₪ (כולל מע"מ).