תאונת דרכים תאונת עבודה מינוי מומחים מביהמ"ש

התביעה, שהוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 ("החוק"); עוסקת בנזקי הגוף של התובעת בגין התאונה.

התובעת בחרה שלא למצות תחילה את זכויותיה במל"ל נפגעי עבודה, ועתרה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדי.

הנכויות הזמניות, הסתיימו לפני כן. הנתבעת, בסיכומיה מיום 9/7/20, טענה שיש לנכות את דמי הפגיעה ולהמתין להודעה ביחס לשווי הנכויים בגין נכויות זמניות ולחלוף המועד להגשת ערעור על קביעת המל"ל. ביום 12/7/20, במסגרת סיכומי תשובה, הצהירה התובעת באמצעות ב"כ, שלא ערערה וכי אין בכוונה לערור על החלטת המל"ל. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שהתובעת מיצתה, לכל הפחות, את המינימום הנידרש ממנה במסגרת פניה למל"ל נפגעי עבודה, לצורך קביעת נכות רפואית זמנית וצמיתה, הרי שאין להורות על ניכוי סכומים כלשהם, מעבר לדמי הפגיעה הנ"ל. סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת פיצוי בסך 212,516 ₪ בגין התאונה מושא התביעה.

...

בנסיבות אלו, אני קובעת שהנכות הרפואית בשיעור של 10%, צופה גם פני עתיד, שאין ודאות אם יתרחש, וכי לכל היותר, היא אוחזת בחובה אפשרות להחמרה איטית וקלה בשינויים בברך.

עוד שוכנעתי כי בהתאם לכך, חישוב הפיצוי ייעשה, בראשי הנזק הרלבנטיים, על דרך האומדנא.

הפסדי שכר בעבר ופגיעה בכושר השתכרות: התובעת טוענת להפסדי שכר בתקופות אי הכושר, ומפנה לתלושי שכר שצורפו לתצהירה; הנתבעת הגישה דו"ח רציפות ביטוח בעבודה; אין חולק כי שכרה של התובעת, לפחות מאז שנת 2016, הושבח משמעותית, ובהדרגה; הנכות הרפואית הנובעת מהתאונה (מעבר לשתי תקופות א"כ קצרות, של 3 ח' במצטבר), עמדה על 5% למשך חלק נכבד מהתקופה שעד חודש 8/17, וכיום הנכות הרפואית עומדת על 10%, היא נקבעה מחמת הספק וצופה פני עתיד, כמפורט בהרחבה לעיל; עוד, כמפורט לעיל, שוכנעתי שלא ניתן לזקוף לחובת התאונה ולמהלך הרפואי השפעה לרעה על המסלול התעסוקתי של התובעת; מכל האמור, ראיתי להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת בראשי הנזק הנ"ל, לעבר ולעתיד גם יחד, כולל רכיב ההפרשות לביטוח פנסיוני, על סך של 116,000 ₪.

לאור זאת, התביעה בראש נזק זה נדחית.

הנכויות הזמניות, הסתיימו לפני כן. הנתבעת, בסיכומיה מיום 9/7/20, טענה שיש לנכות את דמי הפגיעה ולהמתין להודעה ביחס לשווי הניכויים בגין נכויות זמניות ולחלוף המועד להגשת ערעור על קביעת המל"ל. ביום 12/7/20, במסגרת סיכומי תשובה, הצהירה התובעת באמצעות ב"כ, שלא ערערה וכי אין בכוונה לערור על החלטת המל"ל. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שהתובעת מיצתה, לכל הפחות, את המינימום הנדרש ממנה במסגרת פניה למל"ל נפגעי עבודה, לצורך קביעת נכות רפואית זמנית וצמיתה, הרי שאין להורות על ניכוי סכומים כלשהם, מעבר לדמי הפגיעה הנ"ל. סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת פיצוי בסך 212,516 ₪ בגין התאונה מושא התביעה.

עוד מפנה הנתבעת לתא (חי') 17283-05-18‏ ‏ ר.ר נ' קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים (פורסם בנבו); שם, דובר בתביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב שתי תאונות; בשתיהן מתעוררת שאלה זהה, האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. בעת התאונה הראשונה, התובעת עבדה בטיפול בקשיש שהיה נכה בגופו, והתלוותה אליו לבדיקה רפואית; נטען שבעת שסייעה לקשיש לעלות למונית, היא הרימה את רגלו על מנת להכניסה למונית ואז חשה בכאב עז בגבה.

הנכות הרפואית: התובעת לא הגישה למל"ל תביעה לקביעת נכות מעבודה, ובחרה במסלול של מינוי מומחה מטעם בימ"ש בתחום האורתופדי, לפי סעיף 6א' לחוק הפלת"ד. המומחה, ד"ר נתן ברוק (להלן: "המומחה") קבע שעקב השבר, נגרמה נכות זמנית מלאה למשך 3 חודשים ובשעור של 30% למשך חודש נוסף; בסופם - השבר החלים, ולא הותיר מיגבלה או נכות, או צורך בטיפולים עתידיים.

הוצאות רפואיות: בהיות התאונה תאונת עבודה, ההוצאות הרפואיות לרבות בגין נסיעות לטיפולים, מכוסות ע"י המל"ל. התובעת, העותרת בראש נזק זה רק לפצוי בגין עלות גבס.

...

התובעת לא נחקרה בעניין זה, כך שניתן לקבל שאין מדובר בנסיעות לטיפולים, המכוסות ע"י המל"ל. אמנם לא הוצגו קבלות, אך בשים לב לפגיעה, לגבס למשך כ-3 ח' ולתקופת אי הכושר הזמני הכוללת של 4 ח', שוכנעתי שהדרישה סבירה, ואני מאשת אותה.

על יסוד כל אלו, שוכנעתי שהתובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד הנחת מעונות, בסך של 2,756 ₪.

סוף דבר הנתבעת תפצה את התובעת עקב ת.ד מיום 17/9/17, לאחר הניכוי הנ"ל, בסך של 43,780 ₪.

בתחום הפסיכיאטריה נקבעה נכות כפולה אך רק מחציתה יוחסה לתאונה זו. ככל שמדובר בתאונת עבודה - לאחר שהוגשו חוות דעת מטעם שני הצדדים בשלושה תחומים, מונו מומחים מטעם בית המשפט באותם תחומים ואלה הכירו בכ - 29% נכות משוקללת בגין התאונה השנייה בקובעם את הנכויות הבאות: בתחום האורתופדיה 10%, בתחום הפסיכיאטריה 10%, בתחום רפואה פנימית וראומטולוגיה 12.5% (פיברומיאלגיה).

יש לזכור כי בכל הנוגע לנתבעת 2, עסקינן בתאונה אשר הנזק שניגרם במסגרתה יסודו בתאונת עבודה ולא בתאונת דרכים.

...

מקום בו לא פעל כך התובע ועת שנקבעו רק צרכים מסוימים על ידי המומחים מטעם ביהמ"ש, הרי שאין לאפשר כעת להגיש חוות דעת אשר מטרתה לטעון לצרכים נוספים.

מקובלת עליי טענת הנתבעת 2 כי חוות הדעת של גב' שוהם אינה דומה לחוות דעת אקטוארית המתייחסת לחלופות שונות, באשר לגובה הנכות וכפועל יוצא מכך סכומי הניכוי מן הפיצוי.

ולו מטעם זה איני מקבלת את הבקשה ברכיב זה. למען הסר ספק אציין עם זאת, כי בהתאם לקביעות המומחים מטעם ביהמ"ש וכן בשים לב לקביעות הנכות במל"ל ביחס לכל אחת מהתאונות, ברי כי התובע אכן סבל ממצב רפואי קודם אשר סביר כי הינו בעל נפקות באשר לתוחלת חייו.

ביום 19.8.15 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין תאונת דרכים שארעה לה ביום 24.4.15.

המומחים שמונו ע"י ביהמ"ש קבעו אחוזי נכות בגין הפגימות הבאות: 7% לצמיתות בתחום האורתופדי בגין הגבלות בתנועות הגב והצואר.

קיים קשר סיבתי מובהק בין נזקיה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי, הראומטולוגי ובתחום הא.א.ג לתאונה, כפי שאף נקבע ע"י מומחים מטעם ביהמ"ש בתיק האזרחי כנגד חברת הביטוח וכפי שעולה מהמסמכים הרפואיים בסמוך לתאונה.

...

ראשית נציין כי לא מצאנו פגם כי אביה של התובעת העיד בתיק.

במכלול הראיות ובשל החשיבות שלא לגרום לתובעת לעוול, אנו קובעים כי דין התביעה להתקבל.

הנתבע ישלם לתובעת 2,000 ₪ שכ"ט עו"ד והוצאות משפט 200 ₪.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדוי-ח'דר) שניתנה ביום 06.02.2022 במסגרת ת.א. 44915-11-17, אשר במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") ונקבע כי מאחר ששעור הנכות הצמיתה של המבקש בתחום הפלסטי נקבע על ידי הועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה עוד בטרם מונו מומחים כלשהם מטעם ביהמ"ש, ומאחר שחוו"ד המומחה בתחום הנפשי מטעם ביהמ"ש הוגשה לתיק לאחר קביעת שיעור הנכות הצמיתה בתחום הנפשי על ידי המל"ל, שיעור הנכות בתחום הנפשי שנקבע במל"ל – ענף נפגעי עבודה, הוא המחייב ואין משקל לחוו"ד המומחה בתחום הנפשי מטעם ביהמ"ש. יצוין כי בהחלטתו הפנה בימ"ש קמא לדברי כב' השופט פרידמן בת"א (חי') 28000-12-16 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (01.09.2019).

הרקע לבקשה והחלטת בימ"ש קמא: המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"), זאת בגין תאונה שארעה לו בעת שעבד בקירבת המשיב 1 אשר עסק בהרמת והורדת צנורות או ציוד באמצעות משאית מנוף.

...

בסיכומו של דבר, אינני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא שלא נפל בה פגם המצדיק התערבות ואשר הינה החלטה דיונית שניתנה לצורך ניהול יעיל של התובענה בנסיבות שנוצרו.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, החלטתי לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור.

בנסיבות העניין, ובשים לב לסוגיות שעלו בעת בירור בקשה זו, אני מורה כי הוצאות הליך יובאו בחשבון ויפסקו במסגרת פסיקת ההוצאות כאשר בית משפט קמא ישלים את הדיון בתביעה המתבררת בפניו ויפסוק את ההוצאות הכוללות לסיומו של ההליך.