תאונת דרכים שתבע בעל על מות אשתו

רקע עובדתי וטענות הצדדים בתאריך 21/2/2017 בסמוך לשעה 23:00, נהג המשיב ברכב פרטי פולקסוואגן בכביש 79 מכיוון כללי שפרעם לנצרת ובסמוך לק"מ 22.3 עקף משאית סמיטריילר תוך חציית קו הפרדה רצוף והיתנגש ברכב שהגיע ממול ועקב כך נהרג אדם, אישתו נפגעה באורח קשה מאד ושלושת בנותיו נפגעו באורח קשה.

ב"כ המבקשת טען גם כי תיק זה, נמצא עדיין בשלבי חקירה מתקדמים וישנו יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד המשיב שביצע את העבירות אשר גרמו לתאונת דרכים שבה נהרג אדם.

סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה קובע: "בית המשפט המוסמך לידון בעבירה, שבשלה נפסל הרישיון לפי סעיף קטן (ה), רשאי להאריך את הפסילה עד לגמר בירור הדין או לבטל אותה, בתנאים או ללא תנאים". סעיף 50(א) לפקודת התעבורה קובע: "עברו שלושה חודשים מיום שנפסל בעל רישיון לפי סעיפים 46 או 47 ולא הוגש לבית המשפט אישום נגד בעל הרישיון על המעשה או על המחדל שבגללם נפסל-תבוטל הפסילה אלא אם כן הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים ומנימוקים שיירשמו, להאריך את מועד הפסילה לתקופה שיקבע". עיון בהצעת החוק ובדברי ההסבר לתיקון 58 לפקודת התעבורה מלמד על כוונת המחוקק, אשר פעל להעניק לבית המשפט סמכות להאריך את תקופה הפסילה בתאונות קטלניות, אף אם עברו שלושה חודשים מיום הפסילה וטרם הוגש כתב אישום.

טענת השהוי בהגשת הבקשה להארכת הפסילה המנהלית ובפסילה המנהלית בפסיקתו של בית המשפט העליון נקבע לא אחת, כי היתנהלותה של התביעה עד להגשת כתב האישום עשויה להוות אינדיקאציה למידת מסוכנותו של מי שנאשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית.

...

שקלתי גם את יתר הטענות שהועלו על ידי ב"כ המשיב והגעתי למסקנה כי הפגיעה, ככל שישנה, הינה פגיעה מידתית, מאוזנת ולתכלית ראויה.

בהתחשב בנסיבות החמורות בהן בוצעו, לכאורה, העבירות נשוא הבקשה ובתוצאותיה הקטלניות של התאונה, לרבות היותו של המשיב נהג חדש, המצביעות על מסוכנותו – נחה דעתי, כי אין מקום לאפשר למשיב, בשלב זה, לשוב ולנהוג.

אשר על כן, אני מורה על הארכת פסילת המשיב מלהחזיק ו/או לקבל רישיון נהיגה ב- 90 ימים נוספים החל מיום 26/7/2017.

עם זאת, פנה להבדק על ידי מומחה בתחום האורולוגי רק בעת האחרונה, ולטענתו רק לאחר הבדיקה, הובהר לו לראשונה הקשר בין ההחמרה הקשה בבעיות האורולוגיות מהן הוא סובל, לבין מות אישתו המנוחה בתאונת הדרכים.

לטענתה, בכל הקשור לפצוי מעגל הנפגעים המשניים בגין נזק פיזי, נקבע כי זכאות הניזוק העקיף לפצוי בגין נזק פיזי קמה רק כאשר מדובר בנזק בעל משמעות תפקודית, ורק במקרים בהם קיים קשר סיבתי בין התאונה לנזק הפיזי הנטען (הנתבעת מפנה לע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ. מדינת ישראל).

שם נאמר כי:- "...עצם העובדה, כי עקב התיקון יכריע בית המשפט גם בשאלה אם התרשלה המערערת השלישית, תאפשר לו לברר עד תומה את פרשת התאונה, והאחריות לתוצאותיה- הריהי השאלה האמיתית השנויה במחלוקת- ואולי גם למנוע היתדיינות נוספת בעתיד." כלומר, כאשר מדובר בתאונת דרכים, יש ככלל, לאפשר תיקון כתב התביעה באופן שיאפשר לבית המשפט לידון ולהכריע עד תום בפרשת התאונה והאחריות לתוצאותיה ולמנוע היתדיינות נוספת בעיניין זה בעתיד.

...

בהקשר זה, נראה לי נכון להחיל את שלושת התנאים הראשונים כהווייתם.

בשלב זה, נראה לי שיש לקבוע בהקשר של המסננת הרביעית כי זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי בגין נזק פיסי שנגרם לו תקום רק כאשר מדובר בנזק ממשי ובעל השפעה על יכולת תפקודו היומיומית.

לאור כל האמור לעיל, נראה כי יש לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו ואת הבקשה למינוי מומחים ולאפשר לו להוכיח את קיומו של הנזק הפיזי הנטען.

הנאשם שיתף את השרות כי בשנת 2016 נהרגה אישתו בתאונת דרכים, לה היה עד, ודיווח כי החל לחוות תסמינים פוסט-טראומתיים.

השרות התרשם מהתייחסויות דלות ומצמצמות, כאשר ניכר כי הנאשם בעל נטייה לטשטש את חומרת העבירות המיוחסות לו. הנאשם שלל צורך טפולי בתחום ההתמכרותי או בתחום האלימות, שכן אינו תופס את עצמו כאדם מכור או אלים.

הגם שהנאשם הודה במיוחס לו בכתב האישום, הודאה זו הגיעה לאחר שמיעת ארבעת עדי תביעה, ביניהם המתלונן שנאלץ לפרט בפני בית המשפט את הארוע שהותיר בו טראומה של ממש.

...

באיזון בין כלל השיקולים, ובהם מצבו הרפואי והרגשי של הנאשם, כמו גם עברו הפלילי והערכת שירות המבחן, נדמה כי אין מנוס מהשתת עונש של מאסר בפועל אשר יחדד עבור הנאשם את גבולות המותר והאסור.

אזכיר כי הנאשם אינו כשיר לביצוע עבודות שירות, אולם ממילא אני סבורה כי נדרשת ענישה מוחשית והרתעתית בעניינו בדמות מאסר מאחורי סורג ובריח.

אני גוזרת אפוא על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר למשך 10 חודשים, בניכוי ימי מעצרו.

עניינינו בתביעה שהוגשה מכח הילכת אלסוחה, בגין נזק נפשי שניגרם לתובע, לטענתו, בשל פטירת אישתו וילדיו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 26.6.14, כאשר אישתו היתה הנהגת ברכב, והתובע הגיע למקום התאונה זמן קצר לאחר התאונה.

ככלל, ביטולו של פסק דין שניתן בהסכמה יעשה על דרך של תביעה עצמאית לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין: "בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתתו או בשל הפרתו על ידי בעל ה דין האחר, חייב להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך אשר נתן את פסק הדין, ואין הוא יכול להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד. כל עוד לא בוטל פסק הדין, הוא שריר וקיים ואין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר. תקיפת החלק ההסכמי נעשית בדרך של הגשת תובענה נפרדת על דרך של תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון." (י. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, תשס''ז – 2007, עמוד 328) (ראה לעניין זה: רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לשיראל בע"מ (פורסם ביום 16.3.06)).

...

התובע לא נקט בהליך לביטול הסכם הפשרה, ולא מתקיימים בעניינינו החריגים לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד. זאת ועוד, התובע כלל לא ציין במסגרת כתב התביעה כי קיים הסכם פשרה בגין אותה עילה, והמדובר בהתנהלות חסרת תו"ל. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כמפורט להלן.

בעניינינו, מדובר בהסכם פשרה כאשר בסעיף 4 להסכם נרשם: "מוסכם בין הצדדים כי תביעת התובע 2 בגין נזקיו הנפשיים הנטענים מכח הלכת אל סוחה, נדחית בזאת". הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין.

אין להתיר ניצול לרעה של בית המשפט ושל הליכים שיפוטיים, ואין לאפשר לתובע לשוב על אותן הטענות שהעלה במסגרת תביעתו בהליך הקודם, ושנדחו בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פס"ד והמקים השתק כלפיו.

ביום 3.4.04,ארעה תאונת דרכים קטלנית שבה מצא בנו של התובע את מותו, ולרכב נגרם אובדן מוחלט.

מטיעוני ב"כ המבקשים, עולה לדיון הסוגיה של "זיקת ביטוח ", והם טוענים בין היתר בזו הלשון: ב"כ הנתבעת 1: " דין התביעה להדחות מהטעם שבמהלך שמיעת הראיות נתברר כי הרכב נשוא התביעה אינו בבעלות התובע ואין לאחרון כל זיקה אליו והוא נעדר אינטרס כלכלי בנסיבות בהן לא נגרם לו כל נזק וממילא אין יריבות בין התובע והנתבעת ". ב"כ הנתבעת 2: " בענייננו לאחר שמיעת הראיות וחקירת התובע התברר כי התובע אינו הבעלים של הרכב וכן לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק שהוא כתוצאה מאירוע התאונה, הרכב עפ"י המסמכים הינו רכב המוגבל בהעברה הרשום על שם אחד בשם בורנשטיין שהלך לעולמו, לטענת התובע אשתו היא היורשת אך לא הובאו לכך ראיות וממילא צו ירושה לא ניתן וצוואה לא קוימה ולפיכך גם היא אינה הבעלים של הרכב.

יש לציין כי לא מצאתי כל מניעה "לכאורה" ובהסתמך על תקנה 149[ב] לידון בבקשתם של ב"כ הנתבעים, שכן יש לציין כי שלוש הבקשות נשענות על הטיעון כי עובדת הבעלות על הרכב נשוא כתב התביעה התבררה רק בשלב שמיעת חקירת התובע, ומכאן סבורני כי מתקיים התנאי בו בית המשפט יתיר הגשת בקשה על אף שלא עלתה בשלב קדם המשפט ולו מהטעם כלשון התקנה כשהדבר דרוש כדי למנוע עוות דין.

...

מטיעוני ב"כ המבקשים, עולה לדיון הסוגיה של "זיקת ביטוח ", והם טוענים בין היתר בזו הלשון: ב"כ הנתבעת 1: " דין התביעה להידחות מהטעם שבמהלך שמיעת הראיות נתברר כי הרכב נשוא התביעה אינו בבעלות התובע ואין לאחרון כל זיקה אליו והוא נעדר אינטרס כלכלי בנסיבות בהן לא נגרם לו כל נזק וממילא אין יריבות בין התובע והנתבעת ". ב"כ הנתבעת 2: " בעניינינו לאחר שמיעת הראיות וחקירת התובע התברר כי התובע אינו הבעלים של הרכב וכן לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק שהוא כתוצאה מארוע התאונה, הרכב עפ"י המסמכים הנו רכב המוגבל בהעברה הרשום על שם אחד בשם בורנשטיין שהלך לעולמו, לטענת התובע אישתו היא היורשת אך לא הובאו לכך ראיות וממילא צו ירושה לא ניתן וצוואה לא קוימה ולפיכך גם היא אינה הבעלים של הרכב.

ובסופו של דבר חויבה חברת הביטוח בתשלום תגמולי ביטוח, אף מבלי לקבוע כי עסקינן ברכב מנועי, היינו עצם תשלום דמי הביטוח הופך את האירוע כארוע החוסה תחת כנפיה של פוליסת הביטוח.

העולה מכל המקובץ לעיל, כי בבחינת טיעוני הצדדים בכללותם במאזני הצדק תוך שימת דגש על המדיניות המשפטית הנכונה והראויה, הגעתי לכלל מסקנה, שדין שלוש הבקשות לדחיית התביעה על הסף להידחות.

לפיכך אני קובע את התיק לשמיעת ראיות ההגנה ביום 27.6.2007.