לפניי תביעה קטנה שעניינה נזק שניגרם לרכב התובע במסגרת תאונת דרכים.
לטענת התובע, נפגע רכבו שעה שמשאית השייכת לנתבעת 2 ונהוגה ע"י הנתבע 1, חלפה לצד רכבו ופגעה בו.
הנתבעים הכחישו כל קשר לנזק נשוא התביעה והגם שהנתבע 1 איננו מכחיש כי נסע בכביש המדובר במועד התאונה, הרי שלשיטתו לא פגע ברכב התובע ולא גרם לכל נזק.
...
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בסרטון שהוצג לפניי, מצאתי לנכון לקבל את עיקר התביעה, מהנימוקים שלהלן:
הנהגת ברכב התובע, רעייתו של התובע, סיפרה במעמד הדיון כיצד התרחשה התאונה ותיארה לפרטי פרטים את ההתרחשות, לרבות מצב התנועה בכביש, העובדה שתחילה סברה שמראת הרכב בלבד נפגעה, והעובדה שהבינה כי הנזק גדול יותר רק לאחר שהופנתה תשומת לבה לכך ע"י נהג של רכב אחר אשר נעצר לידה לאחר האירוע.
לאחר שבחנתי כאמור את העדויות ולאחר שמצאתי לקבל את גרסת הנהגת ברכב התובע, אני מקבלת אף את טענתה לפיה היתה נסערת מהפגיעה בשל העובדה שהסיעה ברכבה את ילדיה הקטינים ועל כן לא מצאה לנכון לפנות אל נהג המשאית בזמן אמת.
בהתאמה, ונוכח חובת הקטנת הנזק החלה על התובע, אני סבורה כי שכר טרחה סביר בנסיבות אלו, אמור לעמוד על סך של 750 ₪ בצירוף מע"מ, לכל היותר.
לאור כל האמור, אני רואה לנכון לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את מלוא נזקיו, עפ"י חוות הדעת, בצירוף שכ"ט השמאי ובסך כולל של 7,004 ₪.
