תאונת דרכים עקב סטייה אל רכב אחר ללא זכות קדימה

רקע וטענות הצדדים לפניי תביעת השבה בסך 63,268 ₪, סכום תגמולי הביטוח ששילמה התובעת למבוטחה עקב תאונת דרכים.

לטענת התובעת, ביום 7.9.2017 עת עצר רכב התובעת בתמרור "עצור" , הגיח לפתע נהג רכב הנתבעות משמאל במהירות ובחוסר זהירות, סטה אל עבר רכב התובעת ופגע בו בעוצמה.

בשל כך, הוכרז רכב התובעת "אובדן כללי". הנתבעות טוענות בכתב ההגנה כי ביום 7.9.17 ניכנס רכב התובעת לצומת בלתי פנוי, בה נסע רכב הנתבעות, וזאת בנגוד לתמרור מתן זכות קדימה שהיה מוצב בכיוון נסיעת רכב התובעת, פגע ברכב הנתבעות וגרם לתאונה ולנזקים.

כן נטען על ידי הנתבעות, כי התובעת שילמה למבוטחה סך של 6,246 ₪ שככל הנראה מדובר בתשלום של "חדש תמורת ישן", שהתובעת אינה זכאית לקבלו מכוח דיני הנזיקין.

באשר לעדות נהג הנתבעות, מר יוסי כהן, יוסי העיד לגבי היתרחשות התאונה כלהלן (עמ' 12, שורות 2-5): "נסעתי באוטובוס צריך לחזור לכיוון מרכזית, אני לא זוכר אם זה היה סוף יום, הייתי בדרך עירונית הגעתי לכיוון הצומת, עמד רכב לבן, ראיתי אותו עומד לפני שהגעתי אליו. בערך 100 מטר פחות או יותר. הוא עמד סטאטי בצומת והתכוון לפנות שמאלה. אין אופציה אחרת חוץ מפניה שמאלה. כשהגעתי קרוב אליו הוא התפרץ לכביש. הוא פגע בחלקו הימני קדמי של האוטובוס, בפינה, סטיתי כמה שניתן." נהג הנתבעות טען בתיק המישטרה כי הבחין ברכב התובעת, לדבריו לא ברור מאיזה סיבה הרכב שעמד פנה שמאלה וחסם לו את הדרך.

...

בדיון מקדמי שנערך לפניי ביום 28.4.2019 טען ב"כ התובעת כי יש לדחות את התביעה בשל השתק עילה, אלא שבהחלטתי מיום 24.11.19 קבעתי כי לא מתקיימים התנאים הדרושים לקיומו של מעשה בית דין וכי לא נקבע ממצא פוזיטיבי ביחס לאחריות נהג הנתבעות.

מצאתי כי אין בידי לקבל את גרסת נהג הנתבעות כי רכב התובעת התפרץ לצומת, זאת בהסתמך על העדויות שהובאו בפניי, חומר הראיות, התרשמות בית המשפט בהליך המקביל וכן נוכח העובדה כי תיק המשטרה נסגר מבלי שנקבע כי נהגת התובעת לא עצרה בתמרור עצור ולא הוגש נגדה כתב אישום.

משכך, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעות ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 53,778 ₪.

כתב האישום אשר הוגש לבית המשפט קמא סובב סביב תאונת דרכים קטלנית בה מצא את מותו המנוח נחום חיימוביץ ז"ל (להלן: "המנוח").

עמדת המערערת הייתה כי התאונה נגרמה עקב כך שהמשיב החל את הפנייה שמאלה שלא בביטחה, ללא שנתן את זכות הקדימה לקטנוע שהגיע ממול, וזאת עקב נהיגתו הרשלנית אשר התבטאה בכך שפנה שמאלה תוך סיכון רכב אחר, ללא מתן זכות קדימה, ללא שהיה ער למתרחש בדרך בכיוון נסיעתו, וזאת למרות שהיה יכול להבחין בקטנוע ממרחק רב. לשיטתה, המשיב לא הבחין במנוח כלל עד רגע הפגיעה - ולכן נהג בחוסר זהירות, ברשלנות, ולא כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות.

במקרה הנוכחי, לא מצאתי שיש מקום לסטות מרובן של הקביעות הברורות לגבי נתונים עובדתיים (למעט בנושא אחד, ועל כך בהמשך), ועם זאת – סבורני שיש מקום לקבל את העירעור היות ולגבי מחלוקות עובדתיות מסוימות אין הכרעה ברורה בפסק הדין קמא ובשל שעמדתי שונה מעמדת בית המשפט קמא באשר למשמעות המשפטית הנובעת מהעובדות.

...

במקרה הנוכחי, לא מצאתי שיש מקום לסטות מרובן של הקביעות הברורות לגבי נתונים עובדתיים (למעט בנושא אחד, ועל כך בהמשך), ועם זאת – סבורני שיש מקום לקבל את הערעור היות ולגבי מחלוקות עובדתיות מסוימות אין הכרעה ברורה בפסק הדין קמא ובשל שעמדתי שונה מעמדת בית המשפט קמא באשר למשמעות המשפטית הנובעת מהעובדות.

בדומה, אף אם נניח כי המהירות ההתחלתית של הקטנוע הייתה 81 קמ"ש = 22.5 מטר/שניה, והוא נסע במהירות זו במשך 5 שניות, ולאחר מכן המהירות פחתה לכדי מחצית, כלומר – לכדי 11.25 מטר/שניה, למשך 2 השניות האחרונות של הנסיעה עובר להתנגשות - התוצאה היא ש-7 שניות לפני ההתנגשות, כאשר הרכב התחיל את הנסיעה מקו העצירה – הקטנוע היה במרחק של 135 מטר מהצומת.

קביעה זו מקובלת עלי ויש אכן לקבוע כי אין המדובר במי שראה את הקטנוע ובכל זאת החליט "לצאת לדרך" בתקווה שיספיק לעבור את הצומת עד שיגיע הקטנוע.

לטעמי לאחר בחינת טיעוני הצדדים, בחינת קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ומבלי להתערב בשאלות של מהימנות שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי המשיב התרשל ובשל רשלנותו נגרם מותו של המנוח.

תאונת הדרכים אירעה ביום 04.05.2015, בין כלי רכב, מ"ר 30-667-64 (להלן: "רכב כהן") לבין כלי רכב, מ"ר 82-417-25, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "רכב פרג'") לבין כלי רכב, מ"ר 58-429-73, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 2 ומבוטח על ידי הנתבעת 3 בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב לוי") (ולהלן: "התאונה").

יחד עם זאת, מאחר שרכב לוי ניכנס לצומת על מנת לבצע פניית פרסה, הרי שההנחה היא כי הנתבע 1 הבחין ברכב לוי מבצע או מתחיל לבצע פניית פרסה, אחרת היה מבחין רק בכניסת רכב לוי לצומת מבלי שהוא קושר זאת בהכרח לפניית פרסה.

אלא שמאחר שהנתבע 2 לא נתן זכות קדימה לרכב פרג' שהגיח מימינו, ובשל מהירות נסיעתו של רכב פרג', האחרון סטה ימינה ופגע ברכב התובעים.

...

ההסבר של הנתבע 2, לפיו הוא אינו קשור לתאונה והתאונה ארעה בשל איבוד שליטה של הנתבע 1 ברכבו, אינה מקובלת עליי כלל ועיקר.

עם זאת, איני פוטר את הנתבע 1 מכלל אחריות לקרות התאונה, מאחר שאני סבור כי הוא הסיע את רכבו במהירות נסיעה שאינה מתאימה לתוואי הכביש הצר, כך שנמנעה ממנו היכולת לבלום את רכבו מבלי לגרום לתאונה.

על כן, דין התביעה להתקבל במלואה כנגד הנתבעים, על פי חלוקת האחריות שנקבע בפתח סעיף 6 לעיל.

בת"ד (י-ם) 7987-11-14 מדינת ישראל נ' גית, נהג נאשם וחצה צומת ברמזור אדום וגרם לתאונת דרכים קשה תוך גרימה לרכב אחר לסטות ולתנגש במעקה.

נדון מקרה דומה מאוד למקרה דנן, שבו נאשם שנהג בשיכרות לא נתן זכות קדימה והיתנגש ברכב כשהנהג ברכב נפגע וכלי הרכב נזוקו.

בת"ד (חי') 3332-10-14 מדינת ישראל נ' אסדי, גרם הנאשם לתאונת דרכים בשל אי שמירת מרחק והדף את הרכב לפניו על רכב אחר.

סבורה אני כי העובדה שבמקרים אחרים לא נהגה המאשימה כפי שראוי היה שתנהג ותייחס הפקרה מקום שייחסה רק אי מסירת פרטים, אינה פוגמת בהליך דנן ואסביר.

...

בסיכומיו הפנה ב"כ הנאשם 1 לתיקים נוספים בהם הוגשו כתבי אישום בעבירה של אי מסירת פרטים בלבד מקום שהיה לטענתו צריך להגיש כתב אישום בגין עבירה של הפקרה אשר אני סבורה שעל פניהם היו חמורים פחות מהתיק שבפני .

משכך אני דוחה את טענות הנאשם בדבר אכיפה בררנית.

אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

לפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 5,525 ש"ח, שעילתה ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לאוטובוס השייך לתובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 17.11.2020 (להלן: "התאונה").

לא מצאתי ממש בגירסה שלפיה האוטובוס סטה מנתיבו אל עבר רכב הנתבעת, משום שמהתמונות שהוצגו בפניי, עולה כי הייתה בטונדה אשר לא אפשרה לאוטובוס לסטות ימינה, קרי, רכב הנתבעת הוא זה שהתפרץ לנתיבו של האוטובוס ופגע בו. בנוסף, לו היה זה האוטובוס ש"משפשף" את רכב הנתבעת, היה אופי הפגיעות אחר.

בנסיבות אלו, נהג הנתבעת נושא באחריות לתאונה וזאת מאחר ולא נתן זכות קדימה לאוטובוס שנסע בנתיב הנסיעה, והכל תוך נטילת סיכון.

...

ממכלול האמור לעיל, אני קובעת כי התאונה התרחשה שעה שנהג הנתבעת יצא מחניון, והיה עליו להשתלב בזהירות בנתיב הנסיעה, עקב קיומה של "בטונדה" שחסמה את נתיב ההשתלבות.

בהינתן האמור, דין התביעה להתקבל בחלקה באופן בו האחריות לתאונה ותוצאותיה תוטל על נהג הנתבעת.

תוצאת הדברים היא כי אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 4,265 ש"ח (סכום התביעה בהפחתת ראש הנזק של ימי השבתת האוטובוס).