תאונת דרכים עקב אי שמירת מרחק בטוח

ביום 22.6.17 אירעה תאונת דרכים בין שני רכבים.

שניהם העידו שהתאונה אירעה באופן הבא: הכביש שבו אירעה התאונה יש בו שלושה נתיבים לאותו כיוון; תחילה, רכב 1 נסע בנתיב השמאלי ורצה להגיע לנתיב הימני; רכב 1 עבר בביטחה מהנתיב השמאלי לנתיב האמצעי ולאחר מכן עבר מהנתיב האמצעי לנתיב הימני; המעבר מנתיב לנתיב נעשה בזהירות, תוך מתן איתות ולאחר בדיקה במראות רכב 1 שהמעבר הוא בטוח ואפשרי; לאחר שרכב 1 התמקם באופן מלא בנתיב הימני, בוצעה האטה בשל עומס התנועה בנתיב הימני; בהמשך, הגיע רכב 2 מאחור במהירות ופגע בחלקו האחורי של רכב 1; בעקבות המכה מאחור, נהג רכב 1 הסיט את ההגה ימינה לכיוון המעקה שמצד ימין ועקב כך רכב 1 ניזוק גם בחלקו האחורי וגם בפינה הימנית קדמית.

על כן, הנני קובע כי האחריות לגרם התאונה מתחלקת בין הנהגים באופן הבא: 70 אחוז מהאחריות רובצים לפתחו של הנתבע 2 וזאת בשל אי שמירת מרחק מרכב 1 ונסיעה במהירות מופרזת בנתיב הימני; 30 אחוז הנותרים, רובצים לפתחו של נהג רכב 1 וזאת בשל סטייה מהנתיב האמצעי לימני בחוסר זהירות.

...

טענה זו אין בה ממש ודינה להידחות.

למעשה, התמונות מטעם הנתבעים (נ/1) תואמות את תמונות הנזק שצורפו לחוות דעת השמאי מטעם התובעת ומאששות אף יותר את המסקנה שלא נעשתה מניפולציה או עריכה בתמונות שצורפו לחוות דעת השמאי.

על כן, הנני קובע כי האחריות לגרם התאונה מתחלקת בין הנהגים באופן הבא: 70 אחוז מהאחריות רובצים לפתחו של הנתבע 2 וזאת בשל אי שמירת מרחק מרכב 1 ונסיעה במהירות מופרזת בנתיב הימני; 30 אחוז הנותרים, רובצים לפתחו של נהג רכב 1 וזאת בשל סטייה מהנתיב האמצעי לימני בחוסר זהירות.

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה גרם תאונת דרכים בגין אי שמירת מרחק, עבירה על תקנה 49(א) לתקנות התעבורה ונהיגה בחוסר זהירות, עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה וכן, עבירות של אי הגשת עזרה לנפגע בתאונת דרכים, אי מסירת פרטים לנפגע בתאונת דרכים ואי הודעה למישטרה על גרם תאונת דרכים , עבירות על תקנה 144(א) (2) עד (4) לתקנות התעבורה, בהתאמה ובקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

לאחר מכן, המשיכה הנאשמת, לדבריה, בנסיעה, תוך מחשבה כי תעצור את הרכב במקום בטוח ותחליף פרטים עם המעורבת, אך כשהגיעה למחלף ארלוזורוב, ראתה כי המעורבת אינה מאחוריה ולא היו לה את פרטיה וכן, לא יכלה להיתקשר למישטרה, בהיעדר דיבורית ברכבה.

...

שוכנעתי כי הנאשמת ידעה, ברגע האמת, כי אירעה תאונת דרכים וכי היה מגע בין רכבה לרכב המעורבת, כפי שאף מסרה בהודעתה במשטרה, אך למרות זאת ועל אף שהבינה, כפי שהעידה, כי המעורבת מסמנת לה, בחרה שלא לעצור רכבה במקום התאונה או במקום סמוך וניסתה להרחיק עצמה מהמעורבת ומהאירוע.

לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשמת מעבירות על תקנות 49(א) ו-21(ג) לתקנות התעבורה, אך קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי והוכיחה אשמת הנאשמת מעבר לכל ספק סביר בנוגע לעבירות על תקנות 144(א) (2), (3) ו-(4) לתקנות התעבורה ולכן, אני מרשיעה את הנאשמת בעבירות אלה.

לצד עבירה זו מעורבות בתאונת דרכים שנגרמה עקב אי שמירת מרחק.

בתיק הקודם, 2911-08-16, הורשע בעבירות של נהיגה כשרישיון הנהיגה פקע זה למעלה משנה, נהיגה ללא רישיון רכב וללא בטוח.

...

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בפסיקה, אני בדעה שאין למצות את הדין עם הנאשם, ויש להעדיף גם במקרה זה את ההיבט השיקומי על פני מיצוי הדין.

נוכח מאמצי הנאשם הכבירים להשתקם, והעובדה שאך סיים לשאת פסילה בת שנה, בתיק הקודם, אני סבורה שיש לחרוג ממתחם הענישה ברכיב הפסילה לקולא, ולהשית על הנאשם 4 חודשי פסילה בלבד, כך שרישיונו יסייע לו בעתיד לפרנסתו.

על כן, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: 80 שעות לתועלת הציבור, אותם יבצע בהתאם לתכנית שתוכן על ידי שירות המבחן.

לפניי תביעה שעניינה נזק רכוש כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה ביום 24/10/19.

נהג רכב התובעת ציין כי בתביעה מקבילה בנוגע לאותה תאונה אכן העיד כי אינו בטוח שהנתבע הוא הנהג שהיה מעורב עמו בתאונה, אולם לדבריו הדברים נאמרו מאחר שלא רצה להטעות וככל הנראה התבלבל.

אשר לאחריות לתאונה אין חולק כי זו מוטלת לפתח הנהג ברכב הנתבע – עדותו של נהג רכב התובעת בדבר אופן קרות התאונה לא נסתרה כמו גם עדותו של הנתבע, לפיהן פגע רכב הנתבע ברכב התובעת מאחור בשל אי שמירת מרחק כנדרש.

...

משטען צד ג' טענת מרמה ולא עמד בנטל המוגבר המוטל עליו, דין טענת המרמה להידחות, ודין הודעת צד ג' להתקבל.

התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת שמאי בה פורטו הנזקים שנגרמו לרכב, זו לא נסתרה באופן כלשהו, על כן מקובל עלי האמור בה. בהתאם ישלם הנתבע לתובעת סך של 25,192 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה, שכר עד כפי שנפסק, ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

מאחר שאני סבורה כי ניהול ההליך על ידי צד ג' היה לגיטימי לאור הסתירות שעלו והתנהלות הנתבע, איני מוצאת לחייב את צד ג' בהוצאות הנתבע בגין הגשת ההודעה.

תביעת שבוב בסכום של 89,431 ₪, שבבסיסה ניזקי רכוש שנגרמו לרכב שבוטח ע"י התובעת, בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב רכב התובעת ורכבו של הנתבע 2.

בתביעה נטען כי התאונה ארעה לאחר שרכב מסוג רנו, מספר רשוי 55-219-69 (להלן: "הרכב"), שהיה נהוג על ידי הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), ונסע מאחורי רכב התובעת, פגע בו מאחור עקב אי שמירת מרחק וחוסר זהירות, וגרם בכך נזקים לרכב התובעת.

לשאלת בית המשפט באשר להתנהלות מול הנתבע בעיניין התאונה, זאור העיד " הוא אמר אם אני יכול להגיד שכן נתתי לו ביטוח. לא זוכר את הסיפור. אני בכלל הייתי בטוח שאם מכרתי את הרכב, הביטוח לא עובד על שם מישהו אחר" (עמ' 9, שו' 7).

...

התובעת טענה כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של הנתבע וכי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה ולפיכך, חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, ועל הנתבע נטל הראיה שהוא לא התרשל.

סוף דבר אני מורה על קבלת התביעה במלואה נגד הנתבע מס' 2 ומחייבת אותו לשלם לתובעת סכום של 89,431 ₪, בתוספת הפרשי והצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת סכום של 14,000 ₪ בגין הוצאות (אגרה + הוצאות העד) ושכ"ט עו"ד. אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 1, ללא צו להוצאות.

אני דוחה את הודעת צד ג' שהגיש הנתבע, ומחייבת אותו לשלם לצדדי ג', ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.