שירות המבחן מתרשם נוכח האמור, כי המערערת מצויה בסיכון גבוה לפגיעה עצמית במידה ויוטל עליה מאסר ממשי, והמלצתו היא להטלת מאסר בעבודות שירות לתקופה המירבית, הטלת פסילת רישיון נהיגה לתקופה ממושכת ופצוי למשפחת המנוח.
בע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ' מדינת ישראל (24.3.2011), בו נסקרה ההלכה, נאמר:
"מדיניות הענישה המחמירה והמרתיעה באה לידי ביטוי בכך שעל פי רוב הרשעה בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת... עם זאת, יש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות ונסיבותיו האישיות של הנאשם כאינדיבידואל ולאזן בצורה ראויה ביניהן לבין מדיניות הענישה האמורה...".
ברע"פ 1031/19 עלי שלבי נ. מדינת ישראל (28.2.2019), נדון עניינו של נהג שסטה בחדות ובמהירות מנתיב נסיעתו ופגע ברכב פיאט שנסע בנתיב הנגדי, וגרם למותו של נהג הפיאט ולפציעתם של שלושה נוסעים שישבו בשני כלי הרכב.
...
נוכח החומרה שבעבירת השכרות ורמת הרשלנות שהביאה לתוצאה הקשה מנשוא במותו של המנוח, תוך שאנו לוקחים בחשבון את "האשם התורם" עקב אי-חגירת חגורת בטיחות, אנו קובעים, שמתחם העונש ההולם את האירוע נע בין 10 – 30 חודשי מאסר בפועל, לצד פסילה משמעותית ופיצוי.
עם זאת, ומבלי שאנו מתעלמים מהמלצת שירות המבחן, לא מצאנו מקום להימנע מהטלת מאסר בפועל, נוכח שיקולי הענישה הרחבים והאיזון ביניהם, במרכזם האינטרס הציבורי המחייב להילחם בנגע תאונות הדרכים באמצעות ענישה מחמירה, שהוא בנפשינו.
נוכח האמור, החלטנו לקבל את הערעור באופן חלקי כך שהמערערת תישא עונש מאסר בפועל המצוי ברף התחתון של מתחם העונש ההולם אותו קבענו.