תאונת דרכים נפגע בעת שעלה אל המשאית שנהג במסגרת עבודתו

רקע והצדדים המעורבים התובע 1 (להלן: "התובע"), יליד שנת 1996, נפגע פגיעות גוף בתאונת דרכים ביום 7.5.2019, שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה (להלן: "התאונה"), עת נהג על משאית מסוג מרצדס בעלת מספר רשוי 16-022-12 (להלן: "המשאית").

במיוחד מיתקיים בעיניינו של מחמוד, בזיקתו אל המשאית מאז הסכם הרכישה נ/6, מבחן השליטה והפיקוח, כדלקמן: הוא החזיק/שלט פיזית במשאית; היה בכוחו להתיר לאחרים להשתמש במשאית; הוא שהיה אחראי לכך שהשימוש במשאית ייעשה בהתאם לדרישות הדין (דוגמאת רשוי שנתי וביטוחה בביטוח חובה).

התובע לעומת זאת סבור, כמפורט בסיכומיו, כי מילא אחר תנאי ג' (היסוד האובייקטיבי), לנוכח הנתונים הבאים: התאונה ארעה במסגרת עבודתו, כנהג במשאית בהוראת מעבידו (מחמוד); מעבר ליחסי עובד מעביד שבין המעביד מחמוד לתובע, הם קרובי מישפחה (גיסים) ושררו ביניהם יחסי חברות קרובים; העסק בו עבד התובע היתנהל בצורה מסודרת, ולא הייתה לתובע סיבה לחשוד כי אין למשאית כסוי בטוחי; גילו הצעיר של התובע (כבן 22 שנים במועד התאונה); מעבר לכל אלה – התובע לא זלזל בשאלת הכסוי הבטוחי או היתעלם ממנה, אלא בפעם הראשונה שנהג במשאית בדק את תקפות מיסמכי רשוי וביטוח ומצא כי הם תקפים (ולפחות הכסוי הבטוחי הוכח כתקף עד יום 31.12.2018), וסמך בהמשך על דברי מעבידו כי הכל תקין וכי יש ביטוח.

כשעלה למשאית לראשונה בדק ומצא כי קיים כסוי בטוחי (נתון שלא נסתר, שכן עד ליום 31.12.2018 היה כסוי בטוחי למשאית, כמפורט לעיל).

...

מה גם שלא מצאנו כל אשם בהתנהלותו של אל באסט בנסיבות המקרה דנן, כמפורט בסעיף 51 לעיל.

לכן דין ההודעה לצד שלישי נגד אל באסט להידחות.

סוף דבר בשאלת החבות על קרנית/הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובעים על נזקיהם הנובעים מהתאונה, ככל ובמידה שיוכחו בהמשך ההליך; ההודעה נגד צד ג'1 (מחמוד) מתקבלת במלואה; ההודעה נגד צד ג'2 (אל באסט) נדחית בזאת; הנתבעת תישא בשכר טרחת ב"כ התובע בהליך החבות בשיעור של 10,000 ₪, ובשכר טרחת ב"כ צד ג'2 בהליך החבות (בו למעשה לא נטל חלק, למעט הגשת כתב הגנה באיחור והגשת סיכומים) בשיעור של 5000 ₪; צד ג'1, מחמוד, יישא בשכר טרחת עו"ד של קרנית בהליך החבות בשיעור של 10,000 ₪; סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן החלטה זאת, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן החלטה זאת ועד ליום התשלום המלא בפועל.

טענות הצדדים לעניין נסיבות התאונה טענות התובע בסעיף 5 לכתב התביעה תוארה התאונה כדלקמן (הדגשה לא במקור): "ביום 29/11/12 בשעה 04:30 לערך, התובע נפגע קשות בתאונת דרכים, במסגרת עבודתו, עת שהוא נידרש לנהוג במשאית ממיתחם מרקורי לכיוון עמדת התידלוק בתוך נמל-התעופה בן-גוריון. לצורך כך וכחלק מבדיקה בטיחותית שגרתית, בטרם החל בנסיעתו, עלה במדריגות הברזל של המשאית, על מנת לבדוק שדלת המעלית, שבאמצעותה מגיעים לפתח התידלוק של המטוס סגורה. לאחר שהבחין, כי היא פתוחה, סגר אותה, כשלפתע, בעודו יורד ממדריגות הברזל, החליק, עקב החושך והגשם שהטיב אותן ונפל בעוצמה רבה על ידו השמאלית." וכך תיאר התובע את התאונה בתצהירו: (סעיפים 2-3 לתצהיר התובע.

גרסת התובע כפי שהיא משתקפת במסמכי המל"ל ומהמסמכים הרפואיים הסמוכים לתאונה בטופס בל/211 תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה מיום 18.12.12 (בסעיף 3), נרשם תאור התאונה כך: "לפני שעלה לדיספנסר כדי לצאת לתדלוק, יצא לבדוק את הדיספנסר. הדלת של המעלית של הדיספנסר היתה פתוחה, עלה לסגור אותה והחליק על המדריגות של המעלית וקיבל מכה ביד השמאלית" (נספח ב' למוצגי הנתבעות).

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להכריע ראשית בשאלת סיווג התאונה.

אני מקבל את טענת התובע כי הסתירות בגרסאות אותן ניסו הנתבעות להציג, נרשמו על ידי אחרים.

האם פעולת סגירת דלת במת ההרמה באה בגדר נסיעה ברכב וכניסה/ירידה ממנו? יישום ההלכות והמבחנים המתוארים לעיל, מוביל לכלל מסקנה כי פעולת סגירת דלת במת ההרמה/מעלית והירידה ממנה, אינה באה בגדר נסיעה ברכב או כניסה וירידה ממנו.

עוד אוסיף כי טענת התובע לכך שפעולתו בוצעה לצורך תקינות תעבורתית ו/או כחלק מבדיקה/סריקה סביב המשאית לצורך קיום נסיעה בטוחה לאחר מכן, ולפיכך היא מהווה חלק מהמונח "נסיעה" אף היא נדחית, וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בעניין ינטל, בפס' 8: "הרחבת מונח ה"נסיעה" כך שיכלול גם סריקה בטחונית המבוצעת לפני הנסיעה, לא מתיישבת עם הפרשנות הטבעית של המונח "נסיעה". הרחבה זו אינה ראויה לאור תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, אשר השלכתו על תוכן המונח "נסיעה" הובאה לעיל, ולפיה צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח "נסיעה" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו.

כאשר עבד עם המלגזה (מלגזת דיזל ולא חשמלית), היה התובע נוהג עם הסחורה הכבדה ממשאית הפריקה אל המחסן, כאשר בין לבין היו כ-7 מטרים של כורכר ולאחר מכן בשטח המחסן - משטח בטון.

תשובה: "מהעיון בתיק הרפואי, שהועבר לעיוני, עולה שהתובע נפגע בגיל 42 (2003) בתאונת דרכים, ומאז הוא סובל מכאבי גב תחתון. במהלך עבודתו הפיזית נשוא חוות דעת זו נרשמה פניה אחת בדבר כאבי גב תחתון. לאחר סיום העבודה התלונן התובע בפני רופאיו על כאבי גב תחתון בקצב של אחת לשנה-שנתיים, ולאחר סיום העבודה, לקראת אמצע 2017, הופיעו גם תלונות בדבר הקרנה לרגל ימין ופרסטזיות של כפות הרגליים. על רקע זה הופנה לבדיקת CT עמוד שדרה תחתון שהדגימה את בלט הדיסק הנ"ל.

" האם לא ניתן לקבוע כי על פי המתואר בעובדות המוסכמות בהתאם לשנים שעבד, כמות השעות והימים בשבוע, המשאות אותם היה צריך להרים במשקל של 40 ק"ג, כמות הכיפופים שביצע ביום (500 כיפופים) והנהיגה המתוארת במלגזה על שטח כורכר, כי נגרמה לתובע פגיעה בגבו על דרך של גרימה ו/או לכל הפחות על דרך של החמרת המצב בגבו? אנא הסבירי תשובתך.

תשובה: "היפוטטית, עבודה זו יכולה הייתה לגרום אצל חלק מהאנשים להופעת בלט דיסק בגב תחתון ולחשד לנזק שורשי קל". ביחס לסעיף ב' לחוות הדעת – הסבירי מדוע קבעת שאין בתלונות בתאריך 16.1.2013 (בתקופת העבודה) וכן בתאריכים 29.6.2014, 4.2.2015, 30.6.2016 (לאחר תקופת העבודה), לרבות בתלונות על הקרנה לרגל ימין ופרסטזיות של כפות הרגליים בתאריך 10.11.2017, כדי להצביע על רצף טיפולים שעבר התובע בגין הפגיעה בגבו בעת עבודתו? האם אין בתלונות בדבר הקרנה לרגל ימין ופרסטזיות של כפות הרגליים בשנת 2017, משום עדות להחמרה במצבו של התובע כנובע מעבודתו? האם התלונות שעלו בשנים לאחר סיום עבודתו, לא מעידות על החמרת מצבו, באופן כזה אשר אלצה אותו לבצע בדיקת E.M.G ובדיקת CT בחודשים ינואר ופברואר 2018, ובמילותיך: "על רקע זה הופנה התובע לבדיקת C.T עמוד שדרה תחתון שהדגימה את בלט הדיסק הנ"ל"? והאם לא ניתן לייחס החמרת מצב זו לעבודתו? תשובה: "אני סבורה, שתלונה יחידה במהלך תקופת העבודה, ו-3 תלונות בקצב של כאחת לשנה לאחר סיומה, אינם מהוים רצף טיפולים לפגיעה בעבודה של התובע.

דיון והכרעה הלכה פסוקה היא כי: "בהליך שבמסגרתו מתמנה על ידי בית הדין קמא מומחה יועץ רפואי, דוגמאת המקרה דנן, בית הדין קמא ואף בית דין זה, כערכאת ערעור, נוהגים דרך כלל, לייחס משקל רב לחוות הדעת של המומחה מטעם בית הדין. זאת, מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לפי בקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין" (דב"ע ל"ו/64- 0 המוסד לביטוח לאומי – שרף, פד"ע ז 461).

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה: התובע לא עמד בחובת הוכחת הקשר הסיבתי המוטלת עליו.

לטעמנו, המומחית התייחסה לשאלות ההבהרה ולסוגיות במחלוקת.

משכך לא מצאנו הצדקה למינוי מומחה נוסף, כל שכן אחר.

לאור האמור לעיל, בשים לב לחוות דעתה של המומחית, אנו קובעים כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לליקוי התובע בגבו.

סוף דבר התביעה נדחית.

הנתבעים, טוענים כי יש לדחות את התביעה, שכן לא היתקיימו התנאים הקבועים בחוק להטלת חבות כנגדם, שכן חלה הסיפא שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד בו מוגדרת "תאונת דרכים" לפיה "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או רכושו של אותו אדם...". נטען כי התאונה לא הייתה תאונת דרכים אלא מעשה היתאבדות של המנוח (להלן: "היתאבדות"), שקפץ במכוון לתוך כביש בין ערוני סואן, עת שהתקרבה לכיוונו המשאית בה נהג הנתבע 1, על מנת להביא למותו, ולפיכך, התאונה לא חוסה תחת חוק הפלת"ד ואינה מזכה בפצוי לפי החוק.

כך גם בעדותו של הנהג במישטרה מיום 10.7.17, חזר על הגרסה שהמנוח עבר את "גדר הבטיחות" שלצד הכביש ולא כפי הגרסה החדשה שעלתה לראשונה בתצהיר עדותו בבית המשפט לפיה כביכול המנוח קפץ ממעקה הבטון שמעל הגשר - "...הוא עבר את הגדר ומיד בכביש." (עמ' 3 ש' 51-52 ) "...ראיתי אותו בזוית עין שהוא קופץ מעבר למעקה הבטיחות ופגע במשאית." – עדות במישטרה מיום 10.7.17).

עדותו של נהג המשאית, הנתבע 1, הנה עדות יחידה של בעל דין, אשר אינה נתמכת בכל עדות ו/או ראיה חיצונית, כך שבהתאם להוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא מצאתי לסמוך על עדות זו בהיעדר קיומה של סיוע ראייתי מעבר לעדות זו. מיקום הפגיעה במשאית על פי עדותו של הנתבע 1 המנוח קפץ לכביש כשחזית גופו ופניו פונים אל המשאית, ופגע עם גופו בדלת הימנית של המשאית.

הנתבעים מעלים בסיכומיהם תמיהה לגבי העובדה שהמנוח לא נסע לביתו, התאונה אירעה בכביש 3835 בסמוך לנחל שורק מבלי שהיה כל הסבר מדוע נסע לשם, ומפנים בעיניין זה לרישומי העובדת הסוציאלית אנה קוצין :"לפי אימו, הוא היה צריך להיות בדרך הביתה מהפגישה עם הצבא, אבל איפה שארע התאונה, זה לא היה בדרך לשום מקום שהיא מכירה." אמו של המנוח העידה בתצהירה כי כשעתיים לפני התאונה היתקשר אליה בנה (המנוח) "...נשמע במצב רוח טוב ושאל מתי אני חוזרת הביתה. ... ביקש להסתפר ואני נהגתי לספר אותו בבית עם מכונה היה לו חשוב לדעת מתי אני חוזרת." (סעיף 16 לתצהיר האם –התובעת 1).

כמו כן, צורפו לראיות התובעים תעודת הערכה (מחזור ב' 2014-2015) על הישתתפותו של המנוח בפרויקט "עתיד בטוח" (נספח ח' לתיק מוצגי התובעים), וכן, תעודה על שסיים בהצלחה קורס מסוגלות מקצועית, בן 20 שעות במסגרת תוכנית "עתיד בטוח", מחזור נובמבר 2014.

במועד פטירתו של המנוח היה מצוי חודשים ספורים לאחר סיום לימודיו התיכוניים, טרם הישתלב במעגל התעסוקה, חיפש את דרכו תוך התקרבות לדת, ולא הובאו ראיות המלמדות שניסה למצוא עבודה.

על כן, אין מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין רכיב זה. כאשר בהתאם לסעיף 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו -1976, סכום הפיצויים לעיזבונו של המנוח הנו בשיעור עשרים וחמישה אחוזים מן הסכום המאקסימאלי בחוק, ובהיתחשב בעובדת היותו מאושפז בבית חולים טרם פטירתו במשך 8 ימים, היינו 50,919 ₪.

...

הנתבעים, טוענים כי יש לדחות את התביעה, שכן לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק להטלת חבות כנגדם, שכן חלה הסיפא שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד בו מוגדרת "תאונת דרכים" לפיה "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או רכושו של אותו אדם...". נטען כי התאונה לא הייתה תאונת דרכים אלא מעשה התאבדות של המנוח (להלן: "התאבדות"), שקפץ במכוון לתוך כביש בין עירוני סואן, עת שהתקרבה לכיוונו המשאית בה נהג הנתבע 1, על מנת להביא למותו, ולפיכך, התאונה לא חוסה תחת חוק הפלת"ד ואינה מזכה בפיצוי לפי החוק.

סבור אני, כי בהיותו של המנוח, אדם צעיר, בתחילת מסלול חייו, נכון יהיה לקבוע פיצוי הפסדי השתכרות לעבר על פי שכר המינימום במשק, בסך 5,571.75 ₪ לחודש.

לא הוצגו ראיות המלמדות על הוצאת כספים ו/או הפסדי שכר בגין רכיב זה. על כן, התביעה בגין ראש נזק זה , נדחית.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 1 סך של 1,017,751 ₪, אגרת בית משפט, שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ, כחוק.

ענייננו בתביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מפגיעתו בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי עבודתו בתאריך 4.4.2019.

מטעם התובע העידו, מלבדו: פאוזי נאדר זועבי, מי שהעסיק את התובע אצלו ובשירותו בתור נהג משאית, ומי שהיה הבעלים של המשאית בעת הרלוואנטית (להלן: "פאוזי", או "המעסיק"); עלי חסן זועבי, חברו של התובע ומי שהתלווה אליו לנסיעה שבמסגרתה ארעה התאונה הנטענת (להלן: "עלי"); ונאהיה זועבי, אשת התובע.

תחילה תיאר את שיטת העבודה, ומה שנהג לעשות בהגיעו לשטח המפעל לצורך החלפת האמבטיה הריקה באחרת עמוסה חומר, כפי שגם נהג בעת ארוע התאונה, וכך העיד: "נכנסתי למפעל אחרי הכניסה למפעל, אחרי השער 20 מ', אני מוריד את הריקה, זה מתקן "רם-סע" שמותקן על המשאית, אחרי שאני עובר את השער, אני מוריד אותה כי בפנים איפה שאני עושה את ההחלפה אין מקום, שם צפוף, משאית זה רכב כבד וגדול אי אפשר לעשות החלפה בפנים כי בפנים המקום צפוף ממש.

כך תיאר פאוזי את הרגע בו נודע לו על התאונה ונסיבותיה, ובתוך כך את ששמע מהתובע: "שריף (התובע – ס"י) היה נהג משאית אצלי, הלך לעשות הובלה מאלידן, זה איזור תעשיה ליד כרמיאל, הוא הלך לעשות החלפת אמבטיה, להוריד אמבטיה ריקה ולקחת את המלאה. היה יום חמישי אם אני לא טועה כשהלך להחליף את האמבטיה, לא דברתי איתו באותו יום כי הייתה לי חתונה, הבן אדם הגיע ביום ראשון לעבודה, הוא פצוע ברגל, הייתה לו מן תחבושת ברגל והוא לא יכול היה ללכת אז שאלתי איך נהגת למה באת, ואז אישתו אספה אותו הביתה. הוא אומר שביום חמישי שעלה על האמבטיה לכסות אותה שם החליק במפעל". (עמ' 13 ש' 22-17 לפרוטוקול מ-16.11.22).

המסקנה אחת היא - אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. אין צריך לומר כי גם לוּ הייתי קובע, כי התובע אכן נפל בעת שעסק בכיסוי ה'רם-סע' לקראת נסיעתו, גם אז הייתי דוחה את התביעה מחמת שאין בנסיבות כאלה משום תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד. די להפנות בעיניין זה לפסק-הדין שניתן בעיניין חסן נביל (רע"א 5099/08, חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4/2/09)), שם נקבע כי נפילה מארגז המשאית שעשה שהנהג עסק בקשירת מטען אינה מהוה "תאונת דרכים". סוף דבר, התביעה נדחית.

...

לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לתת אמון בגרסת התובע באשר לנסיבות התאונה.

המסקנה אחת היא - אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. אין צריך לומר כי גם לוּ הייתי קובע, כי התובע אכן נפל בעת שעסק בכיסוי ה'רם-סע' לקראת נסיעתו, גם אז הייתי דוחה את התביעה מחמת שאין בנסיבות כאלה משום תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד. די להפנות בעניין זה לפסק-הדין שניתן בעניין חסן נביל (רע"א 5099/08, חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4/2/09)), שם נקבע כי נפילה מארגז המשאית שעשה שהנהג עסק בקשירת מטען אינה מהווה "תאונת דרכים". סוף דבר, התביעה נדחית.

אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות משפט הנתבעת בסכום של -.