תאונת דרכים נטען כי הנהג הגיח ממקום שאיננו נתיב נסיעה

פתח דבר לפניי תביעה לתשלום סכום של 230,497 ₪ בגין ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת בעטיה של תאונת דרכים שהתרחשה בנמל אשדוד (להלן : "התאונה").

אלא שהתובעת טוענת כי האחריות לקרות התאונה הנה של נהג הנתבעת בשל נימוק אחר, ולפיו נהג הנתבעת הסיע את המשאית בשטח אסור לנסיעה: בכתב התביעה נטען כי רכב הנתבעת הגיח מצד משטח שאינו שייך לכביש ("מיגרש פתוח") (ראו סעיף 10 לכתב התביעה).

יש מכולות והוא בא צמוד למכולות, לא על נתיב נסיעה בכלל" וכך גם בעמוד 2 שורות 9-11: אמרת שנסעת בנתיב הנסיעה שלך, הוא יכול לנסוע לרוחב? לא כי זה לא הנתיב שלו.

מכאן ניתן להבין כי על פי גרסת התובעת, חרף העובדה כי נהג התובעת צריך היה לתת זכות קדימה לרכבים החוצים לאור קו העצירה שהיה בכיוון נסיעתו, מוטלת האחריות לקרות התאונה על נהג הנתבעת מאחר שנסע מחוץ לנתיב הנסיעה, במקום אסור לנסיעה המהוה "מיגרש פתוח". אלא שטענה זו של נהג הנתבעת לא נתמכה בכל ראיה נוספת, על אף שניתן להניח כי טענה זו ניתנת להוכחה על נקל- אם באמצעות הבאת תמונות ממקום התאונה ואם באמצעות העדת עובדים של הנמל המכירים את האיזור ואת הסדרי התנועה בו ( כמו למשל הקב"ט שעל פי גרסאות הצדדים הגיע למקום התאונה).

...

הכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, עיינתי בתמונות שצורפו על ידי הצדדים – הן תמונות של מקום קרות התאונה והן תמונות הנזק, ושמעתי את טענות ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה, וזאת מהנימוקים הבאים: בראש ובראשונה מצאתי כי גרסת נהג התובעת לאופן קרות התאונה ובעיקר לנסיבותיה לא הוכחה במידה הנדרשת.

די בכל האמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה שהוגשה, נוכח חובתו של התובע להוכיח את התביעה כמי ש"מוציא דבר מחברו".

מקובלת עליי גם טענת נהג הנתבעת לפיה אם הוא היה מתנגש ברכב התובעת הייתה נפגעת חזית רכבו (ראו עמוד 7 שורה 4).

סיכומו של דבר, לאור הנימוקים המפורטים לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת אחריותו של הנתבע 1 להתרחשות התאונה.

התובעת תשלם לנתבעת שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪.

רקע בפניי תביעה קטנה ותביעה קטנה שכנגד בגין ניזקי תאונת דרכים מיום 26.6.19.

ע"פ גרסת אגד נהג האוטובוס נסע בנתיב נסיעתו כאשר התובע סטה לפתע אל הנתיב ופגע בו. בתוך כך, נהג התובע בנהיגה פזיזה ורשלנית תוך הפרת הוראות תקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

לאחר התאונה, כך ע"פ התביעה שכנגד, מסר נהג האוטובוס לתובע את פרטיו אולם התובע סירב למסור את פרטיו שלו, ולאחר שציין כי הנו עורך דין ואיים על נהג האוטובוס שייזהר ממנו, ברח מהמקום.

נהג האוטובוס העיד שסיים להעלות נוסעים בתחנה, כאשר לפתע נהג התובע הגיח מצד שמאל ופגע בו. מיד לאחר מכן נסע התובע לאחור, ואז קדימה, התיישר, ויצא מרכבו להחליף פרטים.

תמונות שצילם נהג אגד במקום לא נימסרו לתובע טרם הדיון, בנגוד לתמונות שצילם התובע עצמו.

...

דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את כלל העדויות מצאתי לקבל את התביעה במלואה ולדחות את התביעה שכנגד.

לסיכום, כאמור, אני מקבלת את התביעה במלואה ודוחה את התביעה שכנגד.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: נזק ישיר בסך 1,755 ₪.

בפני תביעה כספית ע"ס של 32,498 ש"ח בגין ניזקי רכוש אשר נגרמו לרכב התובע כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 11.08.17 בשד' בן צבי בנהריה (להלן: "התאונה"), בה היו מעורבים רכב התובע מסוג שברולט מ.ר. 28-357-32 (להלן: "רכב התובע"), נהוג בידי רעייתו של התובע גב' נסרין שחאדה; ורכב הנתבע משאית- מערבל בטון מ.ר. 83-075-80 (להלן: "המשאית").

התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכבו נזקים שעלות תקונם הנה 27,698 ₪ בתוספת שכ"ט השמאי בסך 1,000 ₪ וירידת ערך בסך 3,800 ₪, כמפורט בחוות הדעת השמאי שצורפה לכתב התביעה.

הנתבע 1 הודה שהבחין בפועל ברכב התובע לפני קרות התאונה, אך טען שהנהגת ברכב התובע שהגיחה מימין ניסתה להישתלב שלא כדין ובפתאומיות ופגעה במשאית, על אף שבלם (עמ' 12, ש' 17-18 לפרוטוקול).

בעיניין זה אני מעדיפה את עדותה של נהגת התובע, שהייתה קוהרנטית, עקבית ואמינה (על אף אי דיוקים שנפלו בשרטוט ת/1 שערכה ולפיו כביכול התאונה אירעה במקום בו יש שני נתיבים כאשר הנתבע סוטה ימינה), על פני עדותו של נהג הנתבעים שהייתה מהוססת, ואינה מתיישבת עם השכל הישר ועם מוקדי הנזקים ברכבם.

גם אופיים של מוקדי הנזק ברכב התובע, כפי שנסקרו בחוות הדעת השמאית, ושל משאית הנתבעים, כפי שהוצגו בדו"ח הבוחן – כל אלה תומכים במסקנה כי הנהגת ברכב התובע הייתה קרובה לסיום השתלבותה בנתיב כאשר המשאית של הנתבע 1 פגעה ברכב התובע.

לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון לחלק את האחריות לתאונה בין שני הצדדים; הנתבע 1 הנו הגורם המרכזי לקרות התאונה שכן נהג ברשלנות, כאשר לא נתן דעתו לניסיון השתלבותה של הנהגת ברכב התובע וזאת בנגוד להוראת תקנה 52 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, לפיה היה על הנתבע להאט ואף לעצור לאחר שהבחין כי רכב התובע ניכנס לנתיב נסיעתו, וביודעו כי מדובר בנתיבים המצטמצמים לנתיב אחד ועל כן היה עליו לצפות זאת; ואילו הנהגת ברכב התובע- אף לה תרומה לקרות התאונה שכן, השתלבה בחוסר זהירות בנתיב שאינו פנוי באופן מלא ובכך פעלה בנגוד להוראות תקנה 40(א) ו-תקנה 41 לתקנות התעבורה.

...

על יסוד כל החומר המונח בפני, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט ולאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים וכן בחנתי את מוקדי הנזקים ברכבים המעורבים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע הוא האחראי העיקרי לקרות התאונה, אולם גם לנהגת התובע אשם תורם שאינו מבוטל; וכי יש לחלק את האחריות בגין התאונה בין נהגת התובע ונהג הנתבעים בשיעור של 65%- הנתבעים ו- 35% אשמה התורם של נהגת התובע.

גם אופיים של מוקדי הנזק ברכב התובע, כפי שנסקרו בחוות הדעת השמאית, ושל משאית הנתבעים, כפי שהוצגו בדו"ח הבוחן – כל אלה תומכים במסקנה כי הנהגת ברכב התובע הייתה קרובה לסיום השתלבותה בנתיב כאשר המשאית של הנתבע 1 פגעה ברכב התובע.

יחד עם זאת, אני סבורה שלנהגת ברכב התובע "אשם תורם" בשיעור של 35% לקרות התאונה.

לאור האמור אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 21,124 ₪ (המהווים 65% מסכום התביעה) בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בפני תביעה בסדר דין מהיר שעילתה ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעים בעטיה של תאונת דרכים מיום 6.11.19 (להלן: "התאונה").

לטענתו, משאית אשר עברה לנתיב הנגדי ביצעה פניית פרסה, ולפתע נסעה אחורנית מבלי לבדוק אם הכביש פנוי.

לפתע, הגיח התובע אשר החל בנסיעה ובחוסר סבלנות עקף את רכב הנתבע תוך שהוא עולה עם הרכב על מדרכה ופוגע במשאית הנתבעות בפינה אחורית ימנית.

לאחר שמיעת העדויות ולאחר ניתוח חומר הראיות, אני סבור, כי התובע הוכיח כי התאונה נגרמה על ידי נהג הנתבעים.

(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") שעניינה "פניית פרסה" נאמר: "לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי (להלן - פניית פרסה), אלא בנסיבות שאין בהן הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך, ולא יפנה כאמור כשהוא מתקרב לעקומה או לפסגה תלולה או במקום שרכבו אינו נראה לעיני נוהג רכב אחר המתקרב מכל צד שהוא." כמו כן, תקנה 45 שעניינה נסיעה אחורנית קובעת: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע – (1) סיכון או פגיעה; (2) הטרדה או הפרעה." אני נותן אמון בגירסת התובע לפיה רדף אחרי הנתבע 3 וזה הודה בפניו כי הוא אחראי לתאונה.

" בעיניין רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פסקה 13 (10.9.2017 נאמר כדלקמן: " בעניינינו, לא שוכנעתי כי עמד בפני המשיב קושי מיוחד להביא ראיות על מנת להוכיח את שיעור ניזקו, ומכל מקום אין עסקינן ב"נסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה" (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34 (1993); השוו ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309 (1986)).

...

אני קובע כממצא עובדתי שהנסיעה לאחור על ידי הנתבע 3 בוצעה ללא מכוון.

" בעניין רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פסקה 13 (10.9.2017 נאמר כדלקמן: " בענייננו, לא שוכנעתי כי עמד בפני המשיב קושי מיוחד להביא ראיות על מנת להוכיח את שיעור נזקו, ומכל מקום אין עסקינן ב"נסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה" (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34 (1993); השוו ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309 (1986)).

כמו כן ישלמו הנתבעים בגין הוצאות משפט סך של 1,500 ש"ח. סכומים אלה ישולמו תוך 20 יום מהמצאת פסק דין זה. זכות בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לפי התקנות ניתן היום, י"ב אדר תשפ"ג, 05 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

לדידה, אין כל טעם הגיוני בנסיעה בין האוטובוס לבין המדרכה, שכן מקום עצירת האוטובוס אינו משמש נתיב נסיעה, אלא מפרץ חניה.

תימוכין לעדותו של התובע, ניתן למצוא בגירסה שמסר התובע בחדר המיון, זמן קצר לאחר התאונה, שם נרשם: "ביום קבלתו היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל. כשירד מהאוטובוס, רכב שהגיח פגע בו ברגל ימין". [ההדגשה שלי- ע.ד.].

כמו כן, טען כי נהג כך משום שחשב להשלים עם התובע (ראו: עמ' 19 לפרוט', ש' 5).

ואם לא די בכך, הרי שיש לזקוף לחובתם של הנתבעים אי הבאת עדה, היא חברתו של נתבע 2, אשר נסעה ברכבו עובר לקרות התאונה ולנוכח גרסת נתבע 2 (ראו: עמ' 23 לפרוט', ש' 24-25), ייתכן כי הייתה במקום בשעת התאונה ואולי אף הייתה עדה לה. כלל ידוע הוא שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלוואנטית שהיא בהשג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועלת כנגדו (ראו בעיניין זה ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736).

הפסד שכר בעתיד: התובע טוען כי להעמיד את פוטנציאל הישתכרותו על בסיס השכר הממוצע במשק, שכן במועד התאונה היה בחור צעיר בן 19, מסלול עבודתו ומקצועו טרם גובשו במועד התאונה והשלכות התאונה השפיעו על חייו מבחינה תעסוקתית.

על כן, טוענת הנתבעת כי אין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה, ולחלופין, יש מקום לפסוק סכום המשקף כשליש מהתחשיב האקטוארי ובסה"כ 36,000 ₪, כולל הפסדי פנסיה.

...

הנתבעת טוענת, כי גרסת התובע אינה מתיישבת עם השכל הישר ודינה להידחות.

עוד יובהר, כי לא שוכנעתי מעדות התובע, לפיה מתעתד הוא להקים עסק בחוץ לארץ (עמ' 14 לפרוט', ש' 20-27) ולא אוכל לומר כי נחה דעתי ביחס לטענה לפיה השתכרותו בארצות הברית, בתקופה הקצרה בה שהה שם, יש בה כדי להעיד על פוטנציאל השתכרותו לעתיד.

עם זאת, בשים לב לנכויות הזמניות כפי שנקבעו בחוות-דעת המומחה, נכונה אני להניח, כי התובע נדרש בכל זאת לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני-משפחה, בפרט בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, ואני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצות אותו בראש נזק זה בפיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה, בסך של 5,000 ש"ח. כאב וסבל: בהתאם לתקנה 2 (ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו- 1967, הפיצוי בגין כאב וסבל עומד, בשים לב לשיעור הנכות הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה והעדר ימי אשפוז, על סך של 9,993 ש"ח, וכך אני פוסקת.

סוף דבר; מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 138,964 ש"ח, כמפורט להלן: הפסד שכר לעבר - 10,830 ₪ הפסד שכר לעתיד - 96,700 ₪ פנסיה- 13,441 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד – 5,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד – 3,000 ₪ כאב וסבל – 9,993 ₪ __________ 138,964 ₪ הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 138,964 ₪, הוצאות אגרה ומחצית השניה של האגרה וכן שכ"ט עו"ד כקבוע בחוק.