תאונת דרכים לנפגע שאינו תושב ישראל

התובע נפגע בתאונת דרכים בדרכו מהעבודה (באיזור התעשיה מישור אדומים) לביתו בכפר סלוואד (נפת רמאללה), וזאת לאחר שעבר את מחסום/ מעבר קלנדיה.

בכלל זאת נקבע בסעיף 378(ג)(1) כי תקנות שהיו בשעתו בתקפן: "לענין מי שאינו תושב ישראל באיזור - בטלות, למעט תקנות שהותקנו לענין פרק ה', ואולם לא יראו כתאונת עבודה תאונה שארעה לאחר יום התחילה בדרך לעבודה וממנה, אם ארעה מחוץ לישראל;" (להלן גם : הסעיף) סעיף 378 א לחוק (להלן ס' 378א) מחיל (בין היתר) את פרק נפגעי עבודה שבחוק (פרק ה') וקובע התנאים לכך: א) הוראות פרקים ג', ה' ו-ח' יחולו על עובד זר המועסק ביישובים או באתרים הצבאיים, (בסעיף זה – עובד זר באיזור) בידי מעסיק שהוא תושב ישראל או תושב ישראל באיזור.

...

סוף דבר דין התביעה להדחות.

טענות התובע: התובע תושב שטחים נפגע בתאונת דרכים בעת חזרתו ממקום עבודתו בישראל לביתו ברשות הפלסטינאית.

סעיף 378(ג)(1) לחוק ,הרלוואנטי לעניינינו קובע כדלקמן: (ג) תקנות שהותקנו לפני יום התחילה, לפי סעיף 192א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, כנוסחו לפני יום התחילה - (1) לענין מי שאינו תושב ישראל באיזור - בטלות, למעט תקנות שהותקנו לענין פרק ה', ואולם לא יראו כתאונת עבודה תאונה שארעה לאחר יום התחילה בדרך לעבודה וממנה, אם ארעה מחוץ לישראל; הוראת סעיף 378א קובעת כי: "378א. (א)הוראות פרקים ג', ה' ו-ח' יחולו על עובד זר המועסק ביישובים או באתרים הצבאיים, (בסעיף זה – עובד זר באיזור) בידי מעסיק שהוא תושב ישראל או תושב ישראל באיזור.

...

גרסת התובע כי התאונה התרחשה כ-200 מ"ר לאחר כיכר כניסה לעיר אריאל הייתה עקבית לאורך כל ההליך ונטענה בפני חוקר הנתבע, בתצהיר התובע ובעדותו בפני בית הדין על כן גם מטעם זה יש לקבל את התביעה.

לאור האמור לעיל מאחר ולא הוכח כי התאונה ארעה סמוך ליישוב אריאל כטענת התובע, ונוכח מסמכי התיק מהם עולה כי התאונה הייתה מרוחקת מצומת אריאל מרחק העולה על 5 ק"מ בניגוד לגרסת התובע, אשר לא נתמכה בעדים מטעמו, התוצאה היא כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת התרחשות התאונה במקום הנטען על ידו קרי, בתחום המדינה.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

פסק הדין בעיניין החברה הערבית לביטוח דן אף הוא במקרה של תאונת דרכים שארעה לנפגע שאינו תושב ישראל, בשטחי הרשות הפלסטינאית, ברכב בעל לוחית רשוי פלסטינאית.

...

בית המשפט העליון הותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה ואמר כך: "אכן ניתן לומר כי לפחות לעניין פרשנות הוראות הדין הפלסטיני קיימת זיקה חזקה יותר לטריבונל פלסטיני מאשר לזה הישראלי. עם זאת, נוכח החשיבות שבריכוז ההליכים המשפטיים של המשיב לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט (קמא) בנוגע לנאותות הפורום. אף בהינתן הכבדה מסוימת בניהול ההליך בבית משפט קמא, איני סבור כי זכויות המבקשת יפגעו עד כדי עיוות דין ואף לא למותר לציין כי ניתן יהיה לפצות את המבקשת בהוצאות אם בסופו של יום ההליך יתברר כמכביד ומיותר". כלומר, הפסיקה שהפנה אליה בית החולים איננה רלוונטית לענייננו ולא רק שאיננה תומכת בטענות בית החולים לעניין הפורום הנאות אלא שהיא דווקא תומכת במסקנה שבנסיבות העניין יש להורות שבית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות.

עיון נוסף בפסיקה מביא אותי למסקנה שהצדק עם הנתבעים ויש לקבוע שבית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתובענה.

אין בידי לקבל את הטענה.

סיכום: על כן אני מורה על מחיקת התביעה וקובעת כי בית החולים ישא בשכר טרחת הנתבעים בגין הליך זה בסך 10,000 ₪ כולל מע"מ. הצדדים יודיעו בתוך 7 ימים כיצד הם מבקשים שאנקוט בכל הנוגע לעיקול, והעיקול יעמוד בתוקף עד ליום 22.2.20 או עד להחלטה אחרת, כדי לאפשר לצדדים שהות לנקוט בכל הליך משפטי מתאים.

רקע בשנת 2008 נפטר חסן מוחמד דבאבסה ז"ל, יליד 1964 תושב האיזור, כתוצאה מפגיעות שנגרמו לו בתאונת דרכים.

זאת תוך שהוטעם, כי במקרה דנא אין מקום להתבסס על ההלכה שנקבעה בפרשת מרמש, שכן אין להקיש ממנה לסכומי הפצוי שיש לשלם לניזוקים שאינם תושבי ישראל.

יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דברי השופט א' ריבלין בפרשת ינון (ע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 382 (2005)): "המערערת מוסיפה וטוענת כי אין להחיל את הדין הישראלי על תביעת המשיבה משום שרמת חייה, כתושבת השטחים, נחותה מרמת החיים הממוצעת של תושב ישראל. אף טענה זו אין בה כדי לשנות מן המסקנה שהגענו אליה. בנתוניו של הנפגע הנתון – ובכלל זה בנתונים בדבר רמת חייו לפני התאונה ובדבר כושר הישתכרותו – מתחשב בית-המשפט, גם בעת שהוא מחיל את הדין הישראלי, בבואו להעריך את גובה הנזק. בעשותו כן יתחשב בית-המשפט גם במקום מושבו של הנפגע." (ההדגשה הוספה – צ.ז).

...

יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דברי השופט א' ריבלין בפרשת ינון (ע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 382 (2005)): "המערערת מוסיפה וטוענת כי אין להחיל את הדין הישראלי על תביעת המשיבה משום שרמת חייה, כתושבת השטחים, נחותה מרמת החיים הממוצעת של תושב ישראל. אף טענה זו אין בה כדי לשנות מן המסקנה שהגענו אליה. בנתוניו של הנפגע הנתון – ובכלל זה בנתונים בדבר רמת חייו לפני התאונה ובדבר כושר השתכרותו – מתחשב בית-המשפט, גם בעת שהוא מחיל את הדין הישראלי, בבואו להעריך את גובה הנזק. בעשותו כן יתחשב בית-המשפט גם במקום מושבו של הנפגע." (ההדגשה הוספה – צ.ז).

עוד יודגש, כי גם לאחר הלכת מרמש, הנטל להוכיח זכאות לפיצוי בגין הסכומים הנתבעים בשל אבדן שירותים מוטל על שכם התובע, ואילו בענייננו, למצער על-פניו, המבקשים לא עמדו בו. בנסיבות אלו, ובלי שהדבר יעלה כדי קביעה נורמטיבית או כללית, סבורני כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק את סכום הפיצוי לפי האומדן שנקבע בהלכת מרמש, אלא לאמוד את סכום הפיצוי על יסוד הנתונים הרלבנטיים לניזוקים דנן, תוך התחשבות בנסיבותיהם, לרבות מקום מושבם.

נוכח המפורט לעיל, הבקשה נדחית.

הנאשם, תושב שכונת שייח ג'ראח בירושלים, העתיק בתקופה הרלבנטית לאישום את מקום מגוריו לכפר ענאתא, בעקבות נישואיו בחודש נובמבר 2014 לאשה שאינה תושבת ישראל.

אקדים ואציין, כי בעת תִחקורו בבית-החולים ביום 16.4.2015 בסמוך לשעה 00:30 על-ידי חוקר שב"כ (ת/2א), טען הנאשם, בין-השאר, כי באותו יום "לקח תרופות וניסה למות"; וכי מדובר בתאונת דרכים, עת פגע בהולכי-רגל שהמתינו בתחנת אוטובוס, כתוצאה מכך שאוטובוס "חתך" את מסלול נסיעתו ואילץ אותו להסיט את רכבו לצד ימין.

...

מכלול הראיות והנסיבות מוביל, אפוא, למסקנה, לפיה התקיים בעניינו של הנאשם רכיב ההכנה לביצוע הרצח שביסוד הנפשי של העבירה; זאת לאחר תכנון, שיקול דעת ומחשבה, כאשר הלה הכין עצמו לביצוע העבירה באמצעות רכבו – כלי הרצח.

עבירת הניסיון לרצח העבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 301(1) לחוק העונשין, קובעת כי מי ש"מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם", "דינו מאסר עשרים שנים". מדובר בעבירה מיוחדת, בהיותה עבירת ניסיון עצמאית (ע"פ 1474/14 בעניין פלוני, לעיל, בפִסקה 58; וע"פ 6468/13 צרפתי נ' מדינת ישראל (3.5.2015)), אשר חלות עליה הוראות החלק הכללי של חוק העונשין, ובכללן הוראת סעיף 25 לחוק המגדיר את הניסיון כדלהלן: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". היסוד העובדתי בעבירת ניסיון לרצח מתגבש כאשר המעשה יצא מגדר שלב ההכנה, ומהווה חוליה בשרשרת מעשים שנועדו להביא בסופו של דבר לביצוע העבירה המושלמת – עבירת הרצח בכוונה תחילה.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הוכחו מעבר לספק סביר, העבירות שיוחסו לנאשם בכתב-האישום: רצח – לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וניסיון לרצח – לפי סעיף 305(1) לחוק הנ"ל; ויש להרשיעו בעבירות אלו.