בענין ת.א. (המחוזי בירושלים) 5376/03 עיזבון המנוחה ממו בתיה ז"ל נ' יפרח נפתלי (פורסם; 14.12.04) מצטט כבוד השופט יוסף שפירא בהסכמה את קביעתו של כב' השופט כ' מוסק בענין ת.א. 8524/02 גולזפור ניסים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 27.5.04, בעמ' 4): "סבור אני, כי יש לעשות איבחנה בין העמדת אדם לדין, במצב זה, בעבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, לבין שלילת הכסוי הבטוחי, על פי האמור בסעיף 7(3) לחוק הפיצוים לנפגעי תאונות דרכים (תשל"ה-1975), שהרי לעניין זה, יש להראות כי הנוהג ברכב ידע באופן ממשי, כי אין בידו רישיון נהיגה, מכאן שהיה על הנתבעת להוכיח כי התובע ידע כי אין בידו רישיון נהיגה, ולא כי 'היה עליו לדעת', ובכך טמון ההבדל בין סעיף 67 לפקודת התעבורה לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים".
בהתאם קובע כב' השופט שפירא בקביעתו בענין תביעת ממו: "אין מחלוקת שכאשר אדם נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה יש להודיע לו על כך, מן הטעם הפשוט והכלל "לא תשים בפני עוור מיכשול". לפיכך, יש להודיע לאדם שנדון לשלילת רישיון על כך. הנפסל צריך לדעת כי הוא פסול מלנהוג ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית.
לדיעה זו שותף גם פרופ' אנגלרד, אשר אימץ את פסיקת הערכאות הדיוניות בסוגיה וקבע כי "פסילת רשיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע עליה... פסילת הרשיון, בתור שכזו, אינה שלמה על עוד לא הודעה לנוהג" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 259 (מהדורה שלישית, 2005) והאסמכתאות שם)" (ההדגשה בקוו – הוספה).
...
לפניי בקשה מטעם הצד השלישי, המבטחת את השימוש ברכב שבו נסעה התובעת עת נפגעה בתאונת דרכים (להלן: "המבטחת"), לדחות את ההודעה לצד השלישי שהוציא נגדה בנדון נהג הרכב; זאת - בשל קיומו של פסק דין שניתן בתביעה קודמת, משנת 2018, בה נתבעו שניהם (המבטחת והנהג) על ידי התובעת בגין נזקי אותה תאונה, לפיו - התביעה נדחית.
כפי שמתואר בהחלטת כב' השופטת רייך [ס' 6 להחלטה]: "התובעת טוענת, כי במסגרת התביעה הנוספת נודע לה, לראשונה, כי רישיון הנהג היה תקף במועדים הרלוונטיים לתאונה וככל שהוא היה בפסילה, הרי שלא ידע אודותיה ובנסיבות אלו, החבות ממילא מוטלת על חברת הביטוח. לטענתה, פסק-הדין בא לעולם בשל הטעייתה והטעיית בית-המשפט על-ידי חברת הביטוח, אשר הציגה מצג שווא בדבר העדר כיסוי ביטוחי לשימוש שנעשה ברכב במועדים הרלוונטיים לתאונה והסתירה ראיות רלוונטיות בעניין, ולמצער, לא מילאה את חובתה לברר האם הנהג ידע אודות הפסילה, אם לאו".
כב' השופטת רייך דחתה את טענות התובעת נגד התנהלות המבטחת, והפנתה את התובעת למחדליה היא [ס' 13 להחלטה]: "מכל מקום ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, אני סבורה, כי בשקידה סבירה היה בידי התובעת להשיג ראיות בסוגיה הנדונה עוד בטרם מתן פסק-הדין, בין באמצעות ההליכים המקדמיים ובין באמצעות חקירת הנהג ועדים נוספים בהליך הוכחות. בפרט נאמרים הדברים בשים לעובדה שהנהג שהיה צד בתביעה הנדונה, כלל לא הגיש כתב-הגנה וממילא לא הניח גרסתו בעניין פסילת רישיון הנהיגה במועדים הרלוונטיים לתאונה ובנסיבות אלו, היה על התובעת לפעול בדרישה וחקירה בסוגיה הנדונה, הן עובדתית והן משפטית, זאת עובר להגשת בקשתה לדחיית התביעה. משהתובעת בחרה שלא לעשות כן וחלף זאת, ביכרה להסתמך על טענת חברת הביטוח בדבר העדר כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב בעת התאונה, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד".
בסופו של דבר, מבהירה כב' השופטת רייך בהחלטתה את ההנמקה מדוע לא ניתן לבטל את פסק הדין כך [ס' 16 להחלטה]: "הנה כי כן, התובעת עתרה בבקשתה לקביעה עובדתית, לפיה לא היה כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב בעת התאונה ולדחיית התביעה, זאת להבדיל מטענתה כיום כאילו עתרה לכך שבית-המשפט יכריע בסוגיה כאמור וכי בית-המשפט מצא להורות על דחיית התביעה בהתבסס על טענות חברת הביטוח. מכל מקום ומטעמים ברורים, פסק-הדין אינו כולל כל קביעה או הכרעה עובדתית, משאין בידי בית-המשפט לקבוע קביעות עובדתיות עובר לשלב ההוכחות בתיק ופסק-הדין אך מורה על דחיית התביעה, זאת לבקשתה המפורשת של התובעת".
המודיע טוען בתגובתו, כי דין הבקשה הנדונה להידחות, ומבהיר כי טענות המבטחת בבקשה לקיומו של מעשה בית דין יכולות עקרונית לעלות - רק מול התובעת.
כפי שטוען המודיע [בסעיף 18 לתגובתו]: "לא זו אף זו, אלא שלא התקיימה התדיינות אדרווסרית בעניין רישיון המודיע והכיסוי הביטוחי. הרי לא הובאו ראיות הזמה; לא התבצעה חקירה שכנגד וכד'. בהקשר של השתק פלוגתא נדרשת התדיינות בפועל ולא די בהתדיינות פורמלית".
כאסמכתא מפנה המודיע לדברים שנכתבו בספרה של נינה זלצמן, עמ' 321-322, שאני מוצא שאכן יפים לענייננו:
"יסוד התדיינות הנדרש לצורך הפעלתו של כלל מחייב קיומה של התדיינות בפועל בין בעלי הדין במסגרת התובענה הראשונה לא רק כדי להבטיח את יומו של כל אחד מבעלי הדין לחלוק בהוכחותיו על גרסת יריבו, אלא גם כדי להבטיח את נכונות של הכרעה שיפוטית שנעשתה בפלוגתא המוצגת למחלוקת בתובענה השנייה. לפיכך, אין להסתפק בדרישה פורמלית בלבד לקיומה של התדיינות אלא חייבת להתקיים בפועל. באופן שאומנם היה לבעל-הדין שנגדו נטענה טענת הימנעות "יומו בבית המשפט" ועל כן אין לאפשר לו לחזור ולהתדיין בשאלה שבית המשפט כבר ביררה לגופה והכריע בה בקביעת ממצא.
המודיע מפנה גם לשיקולי צדק, וטוען כי בנסיבות, בכל מקרה, אין לחסום כבר בשלב זה את דרכו לתבוע בשיפוי בגין הכיסוי הביטוחי שלטענתו הוא זכאי לו.
כעולה מהאמור, נראה כי מעבר לכל האמור לעיל, צודק שלא לקבל את הבקשה - גם מחמת "הסופיות" שהיא מטילה על סיכוי המודיע לקבלת שיפוי בענייננו.
ואכן, אני מוצא שהגשת הבקשה הנדונה נבעה בעיקר ממחדלה של התובעת בניהול ענייניה בעקבות תאונת הדרכים שעברה, שהוביל ל"פלונטר משפטי", שהצריך מתן הכרעה זו.
אינני מקבל את טענת התובעת בתגובה שבקשתי שתגיש בנדון, כי פעלה עד כה "בדרך המלך", וכי השתת הוצאות עליה בנסיבות - תהיה "ענישה", כלשונה.
לסיכום, בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, הושג "פרי עקר", שמהותית איננו יכול לקדם או לקצר הליכים; ומצד שני נחזה בעיני המבקשת, המבטחת, כפרי שהיא יכולה ליהנות ממנו; כמעשה בית דין.
