תאונת דרכים ללא עדים הוכחת אחריות הנהג הפוגע בנסיעה קצרה במלגזה

לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סכום של 18,737 ₪ בגין ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת בעטיה של תאונת דרכים מיום 22.9.16.

הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

בעוד שבכתב התביעה נכתב מפורשות כי רכב הנתבעת התפרץ לעבר נתיב נסיעתה, הרי שבהודעה לחברת הביטוח לא מצוין דבר התפרצותו, ובלשונה : "נסעתי ישר בנתיב שהיה פנוי לתנועה. מלגזה שאינה נראית לעין שיעבדה בין 2 משאיות בעלת 2 שיניים בולטות מקדימה נמוכות בצבע הכביש גרמו לפגיעה בחזית רכבי צד ימין". הינה כי כן, בהודעה לחברת הביטוח לא מצוין כי נהג המלגזה התפרץ לנתיב נסיעתה.

יתר על כן עצם ציון העובדה כי שיני המלגזה היו נמוכות ובצבע הכביש עשוי לחזק דוקא את גרסת נהג המלגזה כי עמד במקום בעת התאונה ,שכן ככל שהמלגזה היא שהתפרצה לכביש ופגעה ברכב התובעת לא ברור מה טעם מצאה נהגת התובעת בציון הקושי להבחין בשיני המלגזה.

כך למשל מציינת נהגת התובעת בפתח עדותה : "נסעתי בכביש הזה כביש ישר, וזה כביש שיש בו משאיות, ביניהן הייתה המלגזה הזו, פיתאום הוא יצא וניכנס בי, או שעמד שם או שיצא, ופתאום שניכנס בי". (עמוד 1 שורות 25-26 לפרוטוקול).

בעשותו כך הפר נהג הנתבעת גם את הוראות תקנה 39א' (ו) ותקנה 71 לתקנות התעבורה, ולפיכך יש להטיל את מירב האחריות לקרות התאונה על כתפיו.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבעניינינו.

...

עם זאת, ומאחר שקיבלתי את גרסתו של נהג הנתבעת לפיה המלגזה עמדה במקום בעת קרות התאונה, ומאחר שניתן היה לצפות מנהגת התובעת כי תבחין בשיני המלגזה עובר למועד התאונה, אני קובעת כי לנהגת התובעת אשם תורם בשיעור של 30% להתרחשות התאונה.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 13,116 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, אגרת בית משפט כפי ששולמה, שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכר טרחת עורך דין בסך של 3,000 ₪.

המחלוקת בין הצדדים סבה, בעיקרה, סביב השאלה באם התאונה הנה "תאונת דרכים", כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד, שאם כן, ומכוח כלל ייחוד העילה, דינה להדחות כנגד הנתבעות 1 ו-2, ולהתקבל כנגד הנתבעים 3 ו-4; או שמא אין היא "תאונת דרכים", כי אז דינה להדחות כנגד הנתבעים 3 ו-4, ולהתקבל כנגד הנתבעות 1 ו-2, בכפוף להוכחת אשם הנתבע כלפי התובע.

עיקר המחלוקת סביב השאלה באם השמוש היה "למטרות תחבורה", כאשר ברור הוא שהתאונה ארעה עקב שימוש ברכב מנועי, מאחר והפגיעה בתובע ארעה כתוצאה מהינתקות או נפילה של חלק מהרכב, או מטענו, כהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", שבחוק הפלת"ד. העברת המכסה ממקום למקום, הייתה בבחינת שימוש בשופל למטרות תחבורה, בעוד השרשרת השתחררה אף בטרם ניתן לנהג סימן להוריד את הכף.

לאחר נסיעה של כ-10 עד 20 מר', (ר' גם עדות התובע בעמ' 14, ש' 14) ולאחר שהתובע, ופועלים נוספים, כיוונו את הנהג, הונח המכסה במקום המיועד לו. בשלב זה, ולאחר שהמכסה הונח במקומו, נתבקש הנהג להוריד את כף הטרקטור מטה, על-מנת שיהא ניתן לשחרר את השרשרת משן הטרקטור, כפי שנהגו הפועלים לעשות.

אין בידי לקבל טרוניה זו. בדיון מיום 22/11/11 נדחה התיק לישיבת קד"מ נוספת, מורחבת, לשם שמיעת עדויותיהם של התובע והנהג, בקצרה, באשר לנסיבות התאונה, ושני הנ"ל אכן התייצבו לישיבת 31/05/2012, ומסרו גרסאותיהם באשר לנסיבות התאונה, כפי שהובא לעיל; כל זאת ללא הסתייגות או היתנגדות של מי מהצדדים.

בישיבת ההוכחות, והגם שלכל הצדדים פתוחה הייתה הדרך להזמין את הנהג לעדות, הנהג לא זומן ולא העיד בישיבת ההוכחות, ומן הסתם לא עמד לחקירה נגדית.

אקדים ואומר, אין בידי לקבל טענת הנתבעים 3 ו-4, כי דין התביעה נגדם להדחות, מחמת שהתובע זנח בסיכומיו טענתו, כי התאונה מהוה "תאונת דרכים" על-פי חוק הפלת"ד. התובע אמנם היתמקד בסיכומיו בשאלת גובה הפצוי; וכן העלה טענות לשאלת האחריות; אך אין בכך משום זניחת הטענה, כי המדובר בתאונת דרכים.

שם נקבע, כי התאונה נכנסת להגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", משנקבע כי המלגזה הנה בבחינת "רכב מנועי", ואילו הפעולה המיידית שבמסגרתה התרחשה ההתהפכות, שהייתה אמנם עמידה במקום מסויים, אולם פעולה זו הייתה חוליה בשרשרת פעולות רציפות שהתקיימו לפניה ועתידות היו להימשך לאחריה, הרי שפעולה זו מקיימת את יסוד "המטרה התחבורתית". האם התאונה נופלת בגדרי ההגדרה הבסיסית? "תאונת דרכים", לפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד היא: "...מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". כן, נקבעו בהגדרת "תאונת דרכים", גם מצבי ריבוי וגם מצבי מיעוט.

...

המחלוקת בין הצדדים סבה, בעיקרה, סביב השאלה באם התאונה הינה "תאונת דרכים", כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד, שאם כן, ומכוח כלל ייחוד העילה, דינה להידחות כנגד הנתבעות 1 ו-2, ולהתקבל כנגד הנתבעים 3 ו-4; או שמא אין היא "תאונת דרכים", כי אז דינה להידחות כנגד הנתבעים 3 ו-4, ולהתקבל כנגד הנתבעות 1 ו-2, בכפוף להוכחת אשם הנתבע כלפי התובע.

עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעות: לאחר שבחנתי את הקבלות שהוצגו, ובהתחשב המעקב הרפואי, והעובדה כי ידו של התובע הייתה בגבס לתקופה של כחודש וחצי, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, על סכום גלובלי, כולל כל מרכיביו, בסך 3,000 ₪, על דרך האומדנא.

לסיכום: הנני מחייב את הנתבעות 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך 34,090 ₪.

כפי שראינו, עיקר המחלוקת וההתדיינות בין הצדדים סבה סביב שאלת סיווגה של התאונה; והצדדים נגררו להתדיינות זו עקב עמידת הנתבעות 1 ו-2 על הטענה, כי המדובר בתאונת דרכים, וכי על-כן, דין התביעה נגדן להידחות מחמת כלל ייחוד העילה.

תוך כדי כך, קוין נסע עם המלגזה לאחור, ועלה עם המלגזה על קצה של מתקן קונזולה.

באותו עניין נקבע כי יש הצדקה לדרישה שניפגע בתאונת דרכים "ישקוד באורח סביר – לא יותר אך גם לא פחות – למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח". מושג הסבירות, נבחן במשקפיים מציאותיות ובמכלול נסיבות התאונה והטראומה הכרוכה בה. בעיניין קורן, הציב בית המשפט העליון שלושה מקרים טיפוסיים בהם הנפגע יהיה זכאי לפצוי מקרנית, זאת כאשר קיימת סיבה סבירה לאי לקיחת הפרטים בזמן אמת, ובילבד שלאחר מעשה הנפגע עשה ניסיונות כנים לגלות את זהותם של הנהג הפוגע או של המבטחת.

יתר על כן, עדות זו סותרת את האמור בסעיף 5 לתצהירו של התובע, לפיו "לראשונה כשהגשתי את תביעתי, ניסיתי לאתר את חברת הביטוח אשר ביטחה את המלגזה במועד התאונה" (הדגשה שלי – מ.ב.).

בעיניין אעיד נקבע כי פנייה למעביד, שהושבה ריקם, אינה בגדר "שקידה סבירה" ובדין נקבע כך. לרשות התובע עמד מיגוון של פעולות אפשריות לנוכח היתנהגות האחראים במפעל (אם אכן התובע פנה ואם אכן נדחה, עובדות שלא הוכחו): תעוד המלגזה (שכן הוא שב לעבוד במפעל לזמן קצר לאחר התאונה), פנייה באמצעות באי כוחו וכמובן – פנייה למישטרה.

...

ניסיונות אלו לא צלחו, ובסופו של דבר, ביום 9.10.11 צורפה קרנית כנתבעת נוספת.

לטענת קרנית, דין תביעתו של התובע להידחות, באשר לא הוכיח שקידה סבירה (כמשמעות מונח זה בפסיקה) לאיתור מבטחת המלגזה.

עיון בהלכת קורן וביישומה לאורך השנים, מוביל למסקנה כי דין התביעה להידחות.

התמלול לא שינה באופן מהותי מהעדויות, ויש ממש בטענת ב"כ התובע, כי קיים טעם לפגם בכך שהחוקר הציג את החקירה ככזו המיועדת לסייע באיתור המלגזה, מבלי לציין את ניגוד האינטרסים המובנה הקיים לאור העובדה שהוא פועל מטעם "קרנית". סיכום התביעה נגד קרנית נדחית.

על רקע דברים אלו, נצלול לעובדות הקשורות בתיק זה. העובדות בקצרה: התובע, יליד 1933, עבד בעברו כנהג משאית במקצועו.

על התביעה בבית המשפט המחוזי: על פי גרסת התובע, התאונה ארעה במהלך העמסת צירים שהונחו על משטח עץ, על משאית שבבעלות התובע; התובע עמד על משטח המשאית, על מנת לקבל כל משטח שהוטען ולכסותו בברזנט ובמהלך העמסת אחד המשטחים באמצעות מלגזה, נסעה המלגזה אחורנית, באופן פיתאומי ועל ידי כך נמשך ונגרר התובע ממשטח המשאית, נפל ונפגע בכל חלקי גופו, לרבות בראשו.

כן הוכח בפני, הן על פי נ/7, נ/1 ונספח א' לנ/1, כי אכן בית המשפט, כמקובל בתביעות מהסוג הזה, נטה בית המשפט לראות בעובדות שצוינו על ידי התובע כתאונת דרכים ולא כתאונת עבודה, והפיצוי רובץ לפתחה של מבטחת המלגזה, חברת אליהו.

לראיה, סיכומיו של "עו"ד זוהר" במהלך הסיכומים בבית המשפט המחוזי ובה הוא מדגיש שטענת הנתבעים היתה, שלא ארעה תאונה שמי מהנתבעים אחראי עליה והטענה החלופית היתה, שאם קיימת תאונה, הרי מדובר בתאונת דרכים ואף הדגיש עו"ד זוהר במהלך סיכומיו (עמ' 74 לפר' הדיון בתיק 10014/96), כי משמיעת עדותו של התובע כאן, לנפילתו אין שום קשר לכל גורם, מלבד גורמים התלויים בתובע עצמו ובקש אף לדחות את התביעה.

...

גם בעניין זה, דין תביעתו של התובע להידחות.

התוצאה: אני דוחה את התובענה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 3,500 ₪.

אני סבור כי היה ראוי לפסוק סכום מעבר לסכום שנפסק בגין החזר הוצאות ושכ"ט עו"ד , אך בשל נסיבותיו של הנתבע ועברו , אני מסתפק בסכום זה. להמציא את פסק הדין לצדדים.

לידו נסעה מלגזה, בה נהג הנתבע 1.

מסקנותיו שבדוח נוגעות לסוגיית הבטיחות והאחריות הנזיקית, ולא לסיווג האירוע שבו עסקינן כעת.

הוא נסע מרחק קצר לעמדת היצור הסמוכה.

דיון הגדרת תאונת דרכים בחוק הינה – "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי" הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק הינה – "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" התובע טוען לתאונת דרכים באחת משתי חלופות אפשריות, אשר בהגדרת "תאונת דרכים" בחוק.

מלגזה כזו מקיימת הגדרת "רכב מנועי" שבחוק בחלופה של "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית". בנידון אפנה להלכה שנקבעה ברע"א 613/95 קרנית, קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום, פ"ד נא(4) 659.

החפץ להוכיח חלופה זו, צריך להגיש מיפרט של תכונות הכלי, לעיתים בצרוף תעודת עובד ציבור שילמדו על כשירותו הנורמאטיבית לנוע בכביש.

לפי העדויות החל שלב זה וטרם הסתיים לעת התאונה: הנתבע 1 הגיע לרמפה אליה היה צריך לפרוק המשטח, והחל בהנמכת התורן והמשטח לכיוון הרמפה.

...

איני מקבל הילוכו של התובע בסיכומיו כאילו יש לסווג פעולת התובע כמי שנועדה לסייע בשינוע, להבדיל כביכול, מפעולת הפריקה.

דומני שלמרות שיתכנו מצבים בהם אותה מסכת אירועים תהווה "תאונת דרכים" במובן החוק כלפי פלוני ולא לגבי אלמוני, יקשה לחמוק מן המסקנה כי חל חריג הפריקה, ולפיכך אין בפנינו "שימוש ברכב מנועי". גם אם במקור לא חייב היה התובע לסייע בתהליך הפריקה, הרי שכך ניסה לעשות בפועל עת נפגע.

התביעה נדחית.