תאונת דרכים לאחר עצירה מוחלטת לפני רמזור מואר באדום

לפי עד התביעה, באותו יום הוא נסע עם רכבו ברחוב חורב ועצר לפני הרמזור כשמואר הרמזור היה אדום, כי אז, הנתבע שנסע אחריו, לא עצר, וכך הוא פגע ברכב התובעת.

בדיון היום העידו שני הנהגים אודות נסיבות קרות התאונה, והנתבע טען במהלך עדותו, לראשונה , כי הנהג ברכב התובעת נסע אחורנית מאחר ומואר הרמזור התחלף לאדום, כאשר רכב התובעת חסם את נתיב נסיעת כלי הרכב המגיעים מכיוון רחוב דישראלי, ועל כן, הוא נסע אחורנית כדי לפנות את אותו נתיב נסיעה, וכך הוא פגע ברכב הנתבע.

מיקום הפגיעות בשני כלי הרכב תואם דוקא את גרסת עד התובעת כי הנתבע לא שמר מרחק מרכב התובעת שהיה בעצירה מוחלטת ברמזור ככל הנראה ניסה להסיט את הרכב שמאלה, אך לא הצליח למנוע את המגע בין כלי הרכב.

עוד נקבע זה מכבר בפסיקה בעיניין נתוק הקשר הסיבתי, כי : "הלכה היא כי כאשר מדובר בנזקי רכוש (פח) כתוצאה מתאונת דרכים, דו"ח השמאי חייב להערך בסמוך למועד הפגיעה, וככל שהבדיקה נעשית במועד מאוחר יותר למועד התאונה, כך מתעורר קושי להסתמך על בדיקת השמאי, ויש בחלוף הזמן בין מועד התאונה לבין מועד הבדיקה על ידי השמאי כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הנטען כתוצאה ממנה.... הראציונאל בקביעה זו הנו כי ככל שמדובר בפגיעות זניחות יחסית שלא משביתות את הרכב, הרי שבתקופה שעד הבדיקה יכול הרכב לספוג פגיעות נוספות, ואין באפשרות השמאי לאבחן בין הפגיעות השונות." (ע"א 8104-11-14, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (פורסם בנבו).

...

ככל שחולף הזמן ממועד קרות התאונה ועד לבדיקת הרכב, הקשר הסיבתי מתרופף, בין הנזק הנטען לבין התאונה, ולפעמים יכול להווצר מצב בו די בשיהוי בביצוע בדיקת הרכב ע''י שמאי כדי להגיע למסקנה כי אכן הקשר הסיבתי ניתק.

לטעמי, על מנת לקבוע כי אכן היה בשיהוי כדי לגרום לניתוק הקשר הסיבתי, יש לבחון את כל הנסיבות הרלוונטיות, כאשר לענייננו, עסקינן ברכב חדש יחסית שהיה בשימושו היחיד של הנהג, אותו נהג ציין כי הרכב לא היה מעורב בתאונה אחרת בין אם לפני התאונה עסקינן ובין אם לאחריה, השמאי מטעם התובעת לא נחקר על חוות דעתו כאשר ניתן היה לשאול אותו גם לעניין מהות ושיוך הנזק ברכב התובעת, ואם ניתן להעיד על יותר מאירוע תאונתי שיכול לגרום לנזק עסקינן, לא נתבקשו פרטים אודות עברו התאונתי של הרכב, נתונים שניתן לקבלם בנקל, ובהתחשב בעובדה כי עסקינן בנזק לא גבוה, התואם את נסיבות קרות התאונה כפי שהוכח, מיקום ומהות הנזק הכלול בחוות הדעת, הרי שכל אלה מובילים למסקנה, כי אותו קשר סיבתי לא נותק, גם אם הבדיקה בוצעה מספר חודשים לאחר התאונה.

מכאן שאני דוחה את טענות הנתבע גם לעניין זה, ודין תביעת התובעת להתקבל.

מונחת לפניי תביעה כספית לפצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים כתוצאה מהתנגשות עם רכב הנתבעות.

על פי הנטען, נתבעת 1 הודתה באחריות לארוע ואמרה כי מאחר שהשמש האירה על הרמזור, ראתה את אורות הרמזור האדום והירוק מוארים והחליטה להכנס לצומת.

לגירסתו, "כשהתקרבנו לצומת הבחנתי בתאונה עוד לפני שקרתה, אני האטתי ראיתי שהרמזור אדום, ראיתי חוצה באדום. ראיתי את התאונה הולכת לקרות. הרכב של הנתבעת לא האט(ה), הפגיעה התרחשה ממש במרכז הצומת, רכב של התובעת עצר בפינה הצופן מזרחית של הצומת נדחק לפינה" (עמ' 1, ש' 12-15).

היא נכנסה "לצומת בנסיעה די איטית כ-30 קמ"ש ל-40 קמ"ש, אחרי שנכנסתי לצומת קלטתי בצד שמאל את הרכב של האשה השנייה מ(ת)קרב, האינטרסנט שלי לברוח ימינה בתוך הצומת אבל היו שני הולכי רגל שעשו הליכה מהירה פחדתי לפגוע בהם אז גם בלמתי וגם וסטיתי" (עמ' 4, ש' 3-7).

הוא נתבקשה להסביר שוב מהי כוונתה באומרה "נראה". על כך השיבה: "כשהתנגשנו סביר להניח יכול להיות בדיעבד היה אדום, אבל מהמקום שלי היה ירוק, השוטר שהיה בשם יניב שמש גם הסתכל ברמזור הצומת הזו ידוע כמקום בעייתי כי מתרחשות כמה תאונות ועדיין לא נעשה שום דבר כדי לתקן את המצב" (עמ' 7, ש' 17-19).

ודוק; תקנה 41 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות) קובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחל לנוסע ולא יסטה מקוו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בביטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 51 קובעת חובה לנהוג במהירות סבירה התואמת את תנאי הדרך אף אם היא נמוכה מזו המותרת: "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהיתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". תקנה 52 קובעת חובת האטה: "בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, במיוחד במקרים אלה:

...

לא שוכנעתי כי הנתבעת 1 אכן האטה וגם לא ברור מדוע תאט עת היא סבורה כי המופע לפניה הוא אור ירוק, בדיוק כפי שראתה הנהגת מטעם התובעת.

משכך, שוכנעתי כי יש להפחית סך של 1800 ₪ מסכום התביעה.

אשר על כן, בהתאם לחוות דעת שמאי מטעם התובעת בשים לב לפגיעה, אני מפחיתה 5000 ₪ נוספים, בשים לב לכך שהרכב הוכרז כאובדן גמור אולם ייתכן ולא רק התאונה דנן היא שגרמה לרכב להיות במצב שכזה אלא התחברות מספר גורמים, ביניהם הנזק בדלת השמאלית אחורית שלא שוכנעתי כי התרחשה כתוצאה מהתאונה דנן.

מבחינת עדויות שני הצדדים ונסיבות היתרחשות התאונה, כאשר רכב ההונדה נוסע ישר ואילו רכב הנתבעים פונה שמאלה במקום בו יש גלאי דרישה, מסתברת יותר גרסת נהגת המרצדס כי פנתה שמאלה באור ירוק, לאחר שעמדה בעצירה מוחלטת ברמזור.

נסיבות התאונה מתאימות יותר לכך שהרכב של התובע הגיע במהירות לצומת, כאשר עקב עמידת רכב הנתבעים התחלף הרמזור בכוון נסיעתו לאדום, אולם התובע או שלא ראה את הרמזור או שניסה לעבור בטרם התחלף לאדום, וכך התרחשה התאונה .עולה כי הגרסה כי רכב ההונדה הוא זה שעבר באדום, מסתברת יותר בנסיבות העניין.

למרות שעת הלילה, מדובר בצומת מואר ואין בחקירת המישטרה עדות לכך כי ההונדה נסעה ללא אורות.

ביחס למקרים בהם נקבע בפסיקה אשם תורם הפנה, בפיסקה 11 , לדברים הבאים: "במקרה של ניזקי גוף עקב תאונת דרכים שאירעה לאחר שאחד הנהגים לא ציית לתמרור עצור בצומת, הטיל בית המשפט אשם תורם בשיעור של 20% על הצד השני באומרו:

...

סוף דבר מכל האמור לעיל עולה כי רכב ההונדה הגיע במהירות על כביש 3 וביצע "מחטף רמזור" ועבר בפועל באור אדום ופגע ברכב המרצדס שהגיע מכביש 7 ופנה שמאלה.

על כן, התביעה בתא"מ 59635-03-17 נדחית.

לאור האשם התורם שנקבע אני מחייב את הנתבע בת"א 180-01-17 לשלם לתובעת 1 סך של 86,334 ₪ ולתובע 2 סך של 16,040 ₪.

לדבריו, כ-12-15 מ' לפני הרמזור, לאחר שהבחין ברכב המשיב ניכנס לצומת, הוא בלם וסובב את ההגה לצד שמאל אך לא הצליח למנוע את התאונה.

אף רכבו של המערער הוכרז אובדן מוחלט, שרידיו נמכרו ב-1,000 ₪ ושוויו הוערך ב-19,600 ₪.

התאוריה אותה הציע מומחה המערער לפיה ייתכן והמשיב התבלבל משראה את הרמזור המיועד לנתיבים מימנו מואר בירוק, נדחתה על ידי בית משפט קמא, שכן אם כבר עצר המשיב באור אדום, מדוע שיתבלבל ויסתכל על רמזור שאינו בכיוון נסיעתו.

לא מצאתי ממש בטענה זו. נכון הוא שכאשר מתרחשת תאונה בצומת דרכים, יש לבחון את היתנהלותו של כל אחד משני הנהגים המעורבים בתאונה.

...

בית המשפט מצא חיזוקים רבים לגרסתו של המשיב לגבי האופן בו התרחשה התאונה.

אני רואה להדגיש כי בסיכומו של דבר, פסק דינו של בית משפט קמא מסתמך על ממצאי מהימנות ועל קביעות עובדתיות שנקבעו על סמך התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו.

בנסיבות, לא מצאתי כל מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ואני מורה על כן על דחיית הערעור.

המערער ישלם למשיבים, יחד ולחוד, הוצאות הערעור בסך 9,360 ₪ אשר יועברו ישירות לידי ב"כ המשיבים, מתוך העירבון שהופקד בתיק דנא.

לפני שלוש תביעות מאוחדות שעניינן נזקים שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 31.1.2021 בסביבות השעה 01:00 בלילה, בצומת של כביש 57 לכיוון העיר נתניה והעליה במחלף נתניה מכיוון כביש 2.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בראיות שהוצגו (לרבות תמונות הנזק ברכבם, תמונות ממקום התאונה, סרטונים ותיק המישטרה) ובסיכומי הצדדים, ולאחר ששמעתי העדויות בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי האחראי לתאונה הנו הנהג ברכב הב.מ.וו. שילב נהגת המזדה והעדה מטעמה, עדן, העידו הן במישטרה והן בבית המשפט כי רכבן עמד טרם הכניסה לצומת ברמזור אדום, וכאשר התחלף האור ברמזור לירוק החלו בנסיעה איטית.

לגירסתו, הוא עצר את רכבו עצירה מוחלטת נוכח מופע אור אדום ברמזור.

זאת ועוד, אבו נאסרה העיד במישטרה כי הצומת היה מואר, וכי מזג האויר היה טוב וכך גם הראות היתה טובה.

כמו כן, לאור גירסתה של שילב, לפיה רכבה עמד בעצירה מלאה באור אדום לפני שהתחלף הרמזור לירוק, גרסה שלא נסתרה ואף נתמכה ביתר העדויות, הרי שסביר פחות כי החלה בנסיעה באור אדום לאחר שרכבה היה בעצירה ובהמתנה לאור הירוק.

...

ודוק, מעדות אבו נאסרה עולה כי בעת שנכנס לצומת היו שני הרכבים, הרובר והמאזדה בנסיעה : "פתאום אני רואה שני רכבים באים עליי", כאשר הרובר נסע לגרסתו במהירות "כמו מטוס". כך, גם בכתב התביעה טען אבו נאסרה רק כי רכב הרובר נכנס לצומת באור אדום ואולם, בחקירתו הנגדית העיד כי גם רכב המאזדה נסע ככל הנראה באור אדום : "לא יודע מאיפה בא המאזדה נראה לי יצא באדום, אני לא יודע..." (עמ' 14 שורות 26-27).

לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי הראיות בפני במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי, אני קובעת כי האחראי לתאונה הינו נהג הב.מ.וו. לפיכך, התביעה בת.א. 45747-02-21 (תביעת עיריית נתניה), מתקבלת כנגד הנתבע 2 (אבו נאסרה) והנתבעת 4 (מנורה).

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 3, נדחית ללא צו להוצאות.

התביעה שכנגד שהגיש אבו נאסרה בת.א. 24020-01-22, נדחית.