פסילת מומחה ומינוי אחר תחתיו- קיצורו של דין
החלטה שעניינה בזהות מומחה בית המשפט נימצאת בגדרה של החלטת ביניים דיונית אשר ערכאת העירעור תטה שלא להתערב בה (ראו, כדוגמה –רע"א 3763/18 מודיסופט בע"מ נ' סיטי פארק נציגות הבית המשותף אבא הלל רמת גן (2018) (להלן- עניין מודיפיסט); רע"א 7863/17 פלונית נ' הפול חברה לביטוח בע"מ (2017)(להלן – ענין פלונית)).
כך נקבע, כדוגמה, בעיניין רע"א 8768/15 פלוני נ. AIG חברה לביטוח בע"מ ( 2016):
" השאיפה להגיע להסכמה בנושאים דיוניים – ואחרים – היא שאיפה ראויה בדרך כלל, אך אין היא כלל ועיקר תנאי לסבירות ההחלטה. לבית המשפט הדן בתיק סמכות וחובה להפעיל את שיקול דעתו...ההחלטה על ביטול מינוי של מומחה שמונה על-ידי בית משפט עלולה להוביל לפגיעה בשמו הטוב של המומחה ולהטיל בו דופי, ועל-כן, צעד כאמור ייעשה אך ורק במקרים בהם מתקיימת עילת פסלות, וישנו טעם של ממש לפסילת זהות המומחה שמונה"
כאמור, פסילתו או ביטול מינויו של מומחה, תעשה במקרים קצוניים.
חזקה על מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט כי יעשה מלאכתו נאמנה וככל שיסבור כי אין באפשרותו ליתן חוות דעת ראויה בשל מחסום שפתי כזה או אחר הוא יודיע על כך לבית המשפט (לעניין חזקת המקצועיות וההוגנות של מומחה הממנה מטעם בית המשפט ראו בר"ע 1134/04 דגן יעקב נ. שמעוני אסף (2004); עניין רע"א 8869/13 הנ"ל).
הדברים סוכמו בבהירות ובאופן מקיף בהחלטת בית המשפט העליון בעיניין רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (30.5.12):
" כאמור, השאלה האמיתית היא, הלכה למעשה, מי יישא במימון ביניים של שכר טירחת המומחה. כידוע, הפרקטיקה הנוהגת במרבית המקרים היא הטלת מימון הביניים על המבטחת-הנתבעת. פראקטיקה זו מבוססת על שיקולים מעשיים ועקרוניים כאחד: ראשית, היכולת של חברות הביטוח לממן את המומחה עולה בדרך כלל על זו של הנפגע, וענייננו, כידוע במצבים של אחריות מוחלטת; שנית, חיוב הנתבע במימון חוות הדעת, ולו כמימון ביניים, עלול לסכל את זכות הגישה שלו לערכאות, רק בשל חיסרון כיס; שלישית, חיוב המבטחת חוסך את הצורך לערוך בירור עובדתי בדבר יכולתו של הנפגע לממן את המומחה; רביעית, עניין לנו עם מי שנפגעו בגופם ולעיתים קרובות גם ביכולת ההישתכרות שלהם. חמישית, לעיתים התובע זקוק לזמן כדי לגייס את הסכום הנידרש והדבר מעכב את ההליך. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי בדרך כלל אין בהטלת מימון הביניים על המבטחת כדי להעמידה בסיכון של חוסר אפשרות להחזיר לה את ההוצאה במקרה שבסופו של יום יחויב התובע לשאת בשכר המומחה. זאת, נוכח האפשרות, הקיימת בדרך כלל, לקזז את ההוצאה האמורה מהפצוי שייפסק לתובע. אכן, כאשר כבר בשלב מינוי המומחה קיים ספק של ממש שמא לתובע לא נגרמה כל נכות בתחום בו מתבקש המינוי, שמדובר ב"מתחזה" או במי שפעל בחוסר תום-לב, שאין קשר סיבתי בין נכותו לבין התאונה, או שכלל לא מדובר בתאונת דרכים, וכיוצא באלה מצבים, או אז יש מקום לשקול להטיל על הנפגע לשאת במימון הביניים של שכר המומחה.
...
מתוך שכך, הבקשה נדחית בכל הקשור לשינוי זהות המומחה שמונה.
הדברים סוכמו בבהירות ובאופן מקיף בהחלטת בית המשפט העליון בעניין רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (30.5.12):
" כאמור, השאלה האמיתית היא, הלכה למעשה, מי יישא במימון ביניים של שכר טרחת המומחה. כידוע, הפרקטיקה הנוהגת במרבית המקרים היא הטלת מימון הביניים על המבטחת-הנתבעת. פרקטיקה זו מבוססת על שיקולים מעשיים ועקרוניים כאחד: ראשית, היכולת של חברות הביטוח לממן את המומחה עולה בדרך כלל על זו של הנפגע, וענייננו, כידוע במצבים של אחריות מוחלטת; שנית, חיוב הנתבע במימון חוות הדעת, ולו כמימון ביניים, עלול לסכל את זכות הגישה שלו לערכאות, רק בשל חסרון כיס; שלישית, חיוב המבטחת חוסך את הצורך לערוך בירור עובדתי בדבר יכולתו של הנפגע לממן את המומחה; רביעית, עניין לנו עם מי שנפגעו בגופם ולעיתים קרובות גם ביכולת ההשתכרות שלהם. חמישית, לעיתים התובע זקוק לזמן כדי לגייס את הסכום הנדרש והדבר מעכב את ההליך. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי בדרך כלל אין בהטלת מימון הביניים על המבטחת כדי להעמידה בסיכון של חוסר אפשרות להחזיר לה את ההוצאה במקרה שבסופו של יום יחויב התובע לשאת בשכר המומחה. זאת, נוכח האפשרות, הקיימת בדרך כלל, לקזז את ההוצאה האמורה מהפיצוי שייפסק לתובע. אכן, כאשר כבר בשלב מינוי המומחה קיים ספק של ממש שמא לתובע לא נגרמה כל נכות בתחום בו מתבקש המינוי, שמדובר ב"מתחזה" או במי שפעל בחוסר תום-לב, שאין קשר סיבתי בין נכותו לבין התאונה, או שכלל לא מדובר בתאונת דרכים, וכיוצא באלה מצבים, או אז יש מקום לשקול להטיל על הנפגע לשאת במימון הביניים של שכר המומחה.
סוף דבר
הבקשה להחלפת זהות המומחה נדחית.
