הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה שבית המשפט הישראלי נעדר סמכות בינלאומית לידון בתביעה כנגד הקרן הפלסטינאית, וזאת על פי סעיף 19(6) להסכם הביניים הישראלי - פלסטינאי בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל לבין ארגון השיחרור הפלסטינאי ביום ד' בתשרי תשנ"ו, 28.9.95.
לטענת הנתבעת, ההסכם הפך לחלק מהמשפט הישראלי נוכח חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תקוני חקיקה), תשנ"ו-1996.
ראה למשל ת"א (י-ם) 4103/02 עזבון המנוח ג'סאן יוסף מוסא עזיזה ז"ל נ' אמג'ד עיסא מוחמד אלעזה (23.7.09):
"תושב האיזור ואזרח הרשות הפלשתינאית מנוע מלהגיש תביעה בבית משפט בישראל באשר לתאונת דרכים שארעה בשטחי הרשות הפלשתינאית. עמד על כך כב' השופט ע' חבש בעיניין עלוש, שאף אושר בבית המשפט העליון (ראו ע"א 6773/01 עלוש נ' עלוש, 28.11.02)):
...
לפיכך מצאנו מקרים בהם בית משפט ישראלי דן בתביעות על פי חוק הפיצויים הפלסטיני (ראה למשל רע"א 1667/09 סהאם שושה נ' מרשד נתשה (2.8.10).
"
ובהמשך הדברים:
"אם נקשור את כל הקצוות ונסכם את האמור עד כה, נגיע למסקנה כי חוק היישום שהחיל את הסכם הביניים במשפט הישראלי, מונע, חד משמעית, מתושבי הרשות הפלשתינית להגיש תובענות בישראל הנוגעות לאירועים שאירעו בשטחי הרשות בהם התובע אינו ישראלי, הן באשר לאירועים שאירעו קודם לחתימת הסכם הביניים, והן באשר לאירועים שאירעו לאחר מכן." (ההדגשה שלי – א.פ.).
אכן, מרב הזיקות במקרה שלפני מובילות למסקנה חד משמעית כי הפורום הטבעי לדון בתביעה זו הוא בית המשפט הפלסטיני, בפרט כאשר מדובר בתובע פלסטיני, רכב פלסטיני, תאונה שארעה באזור יהודה ושומרון כאשר הנתבעת היחידה היא הקרן הפלסטינית.