תאונת דרכים ברכב לימוד נהיגה

התובע נישאל אם ברכבו, שהוא רכב לימוד לנהיגה, מותקנת מצלמה והוא השיב בחיוב, אך טען שהמצלמה לא צילמה בזמן התאונה, שכן קיימת הוראת נוהל לפיה בזמן מבחן רשוי (טסט) מי שמצלם ומתעד את המבחן הוא הבוחן מטעם משרד הרשוי, ועל כן, הבוחנים נוהגים להוציא את כרטיס המצלמה הפרטית, על מנת שלא יהיה תעוד פרטי.

אתחיל מהסוף – הגיון החיים והשכל הישר מורים כי כאשר אדם מעורב בתאונת דרכים ולא דבק כל רבב בהתנהגותו, כשהוא בטוח שהאחריות רובצת לפתחו של האחר ואין לאותו אדם מה להסתיר (הוא בעל רשיון תקף, לא נהג בפסילה או בשיכרות, הרכב אינו גנוב ולרכב ביטוח חובה) – הרי שהעובדה שבחר להמלט במהירה מהמקום מהוה ראיה חזקה מאוד לחובתו.

...

לאחר שעיינתי בתמונות ובנזקים שנגרמו לכלי הרכב, אף אני שותף למסקנה זו. העובדה שרכב התובע סטה, מעט, לנתיב הנסיעה בכיכר, אינה מעלה ואינה מורידה לענין אחריותו של הנתבע לתאונה, אשר התרשמתי שנסע במהירות מופרזת וכזו שאינה תואמת את תנאי הדרך, החליק עם חלקו האחורי של הרכב ופגע בפינה הקדמית שמאלית של רכב התובע.

כאמור, הימלטותו המהירה של הנתבע מזירת התאונה תומכת אף היא במסקנה זו. על כן, אני קובע כי הנתבע אחראי לתאונה.

לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,634 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ והחזר אגרת משפט כפי ששולמה – הכל ב-10 תשלומים שווים, חודשיים ורצופים החל ביום 19.7.20.

תאונת הדרכים אירעה ביום 17.09.2019 בין כלי רכב, מ"ר 437-42-201 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג אמבולנס, מ"ר 67-207-34 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת 1 ונהוג בידי הנתבע 2 (להלן: "האמבולנס") (ולהלן: "התאונה").

על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לרבות תמונות מזירת התאונה, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבם, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוואנטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להיתקבל חלקית, כך שנהג האמבולנס יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 30% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 70%.

עד הראייה מטעם התובעת, מורה לנהיגה, שהיה ברכב לימוד נהיגה מספר רכבים מאחורי רכב התובעת, תיאר כי רכב התובעת ניכנס לצומת באור ירוק והאמבולנס נסע במהירות גבוהה מאוד וצמוד לקו הכניסה של הרכבים בכיוון הנסיעה של רכב התובעת.

...

הקביעה של עד הראייה, עם כל הכבוד להיותו מורה לנהיגה שנים רבות, לפיה נהג רכב התובעת "אינו אשם", אינה נכונה כלל וכלל, שהרי על פי חומר הראיות המסקנה המתגבשת היא כי האחריות היא בעיקר על נהג רכב התובעת, והתרשמותי מעדותו של עד הראייה היא כי כל גרסתו מבוססת על צידוד עיוור בנהג רכב התובעת.

אני סבור כי נהג האמבולנס נקט באמצעים הדרושים בהיותו רכב חירום והצלה, לרבות הפעלת סירנה ואורות חירום, לרבות צפירות לפרקים, ואני סבור כי הוא אכן עצר את האמבולנס לפני הכניסה לצומת, ואף ראה כי בשלושה הנתיבים שמימינו אותם הוא ביקש לחצות כלי הרכב עמדו ולכן הוא התקדם בזהירות.

סבורני כי נהג האמבולנס לא נקט בזהירות משנה באותה נקודה קריטית.

עוד מפנה לדו"ח הפעולה של השוטר ישראל אנטה ולחקירת המבקש שהתנהלה תחת אזהרה, מהם עולה כי במקום עמד רכב נוסף שעצר יחד עם האוטובוס, רכב לימוד נהיגה, כך שהיה על המבקש לצפות שהם עוצרים לפני מעבר חצייה.

(1)   בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם – יפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 90 ימים; (2)   בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה ניחבל אדם או ניזוק רכוש – רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 60 ימים; (3)   בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית – רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 30 ימים".

בבש"פ 513/88 מדינת ישראל נ' גוליו, פ"ד מב(3) 331 (1988) קבע כבוד השופט מלץ כי: "השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את ביטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: היתנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות". בעניינינו, המבקש אוחז ברשיון נהיגה משנת 2015, לחובתו 2 הרשעות.

...

לאור צפייה בסרטון שהוצג בפניי ועיון בעדויות כמו גם בגרסה אותה מסר המבקש עצמו בחקירתו, אני סבורה כי אכן יש ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום.

אני סבורה כי החלטת הקצין הפוסל בדין יסודה וזאת, בין היתר, לאור התנהלות המבקש אשר בחר שלא להאט, לא לעצור ואף לעקוף רכב לפני מעבר החציה אולם, יחד עם זאת, לקצין המשטרה לא נתון שיקול דעת האם לפסול רישיון נהיגה לפחות מ-60 הימים הקבועים בחוק.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי במקרה של בקשה זו בלבד, יהיה ראוי ונכון כי תקופת הפסילה המנהלית שהוטלה על המבקש, תקוצר לתקופה בת 40 ימים מיום פסילתו.

תאונת הדרכים אירעה ביום 19.02.2021 בין כלי רכב, מ"ר 51-823-65 שבעת התאונה היה בבעלות התובע ונהוג בידו (להלן: "רכב התובע") לבין כלי רכב, מ"ר 217-95-201 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

עם זאת, במהלך עדותה הוצגה תמונה מזירת התאונה המלמדת כי דוקא היה על רכבה שלט עם האות "ל". כתגובה לכך החלה נהגת רכב הנתבעת מתפתלת בהסבריה וטענה כי ייתכן כי לא הורידה את השלט "ל" שעל גבי רכבה, זאת הגם שקודם לכן בעדותה הראשית הייתה נחרצת ואמרה שהרכב לא היה עם השלט "ל" מאחר שאסור לה להניח שלט זה כאשר היא זו שנוהגת.

...

בנסיבות העניין, אני סבור כי היה על נהגת רכב הנתבעת לתת זכות קדימה, לרכב התובע.

סבורני כי התובע לא היה ער לנסיעתו לקראת מפגש דרכים, ולא נתן דעתו לאפשרות כי רכב עשוי להגיע מהדרך ממנה הגיח רכב הנתבעת.

בשל אי תשומת לבו של התובע, אני קובע כי התובע אחראי חלקית לקרות התאונה.

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 3244-07-19 פלוני נ' קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים לפני כבוד השופט חננאל שרעבי התובעים 1. פלוני ת"ז 206885170 2. פלוני ת"ז 27666718 3. פלונית ת"ז 28300716 ע"י ב"כ עוה"ד רון פסקא הנתבעת קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים ע"י ב"כ עוה"ד א. אמסלם הצדדים השלישיים 1.חטיב מחמוד יוסף, ת"ז 301647194 2. חטיב עבד אל באסט, ת"ז 58969882 (ההודעה נדחתה) פסק דין

ראו לענין זה סעיפים 4-5 לת/1 (תצהיר עדותו הראשית של התובע), שם ציין כי בסיום לימודיו התיכוניים (12 שנות לימוד עם בגרות חלקית – סעיף 3 לת/1) הוציא רשיון נהיגה למשאית עד 12 טון, בהמשך הוציא רשיון למשאית מעל 12 טון, וכארבעה חודשים לפני התאונה הוציא רשיון "לעבוד על סמיטריילר ודאבל טריילר". במועד התאונה עבד כנהג משאית (והתאונה ארעה בשירות המעביד), שכן טרם מצא עבודה כנהג סמיטריילר.

כיום יש לתובע רכב מסוג טויוטה קורולה, כפי שאף אישר בחקירתו כי מחזיק ונוהג בפועל (עמ' 264 שו' 11 לפרו'); (כאן אציין, כי בהתאם לתעודת עובד ציבור מטעם המכון לבטיחות בדרכים של משרד הבריאות מיום 19.6.2022 התובע הורשה לנהוג, לנוכח מגבלתו לאחר התאונה, ברכב פרטי עם תיבת הילוכים אוטומאטית, ללא כל אביזר עזר אחר שהוא).

...

שוכנעתי כי התובע זכאי החזר הוצאות אלה מהנתבעת, שכן התובע הוציאן להוכיח את פרטי נזקיו, בצירוף שערוך מתאים (הפרשי הצמדה וריבית כדין) לכל הוצאה שהוצאה בפועל.

סוף דבר בתביעה העיקרית לכל האמור לעיל, אני פוסק לתובע (ובכללו לתובעים 2-3) בתובענה זאת סכום של 76,350 ₪ (לאחר ניכוי תשלומי מל"ל ותשלומים תכופים, כמפורט בהרחבה לעיל) – (להלן: "הסכום שנפסק").

משכך אני מורה כי כל סכום בו חוייבה הנתבעת במסגרת פסק הדין בתביעה העיקרית, על צד ג' 1 לשפותה באופן מלא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי הנתבעת, ועד ליום תשלומו על ידי צד ג' 1; בצירוף הוצאות משפט שנשאה בהן הנתבעת כמפורט בנספח 12 לתיק מוצגיה (סכום של 135,559 ₪ נכון ליום 3.8.2022) בערכו המשוערך (הפרשי הצמדה וריבית) ליום התשלום, לרבות יתרות אגרה בתביעה העיקרית ובהודעה לצד ג', ככל שתישא בהן הנתבעת, ובכל הוצאת משפט נוספת שנוצרה לאחר יום 3.8.2022 ושלא נכללה בנספח 12 לתיק מוצגי הנתבעת.