תאונת דרכים בצומת לא מרומזר ולא מתומרר בכביש בין עירוני

בפניי תביעת כספית מיום 5.11.12 ע"ס 33,672 ₪ בגין ניזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 1.4.12.

מקום היתרחשות התאונה: מעין צומת לא מרומזר ולא מתומרר בכביש בין ערוני ליד חוות השקמים.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת, כאשר לפי גרסת הנתבעים (אותה העדפתי) האחריות הבלעדית לקרות התאונה מוטלת על נהג הפרטי.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בשיעור 4,000 ₪.

לאחר ניתוח מלוא הטענות והראיות, אלו הן מסקנותיי: · התאונה התרחשה בסוג של צומת בצורת צלב (+), המפגיש ארבע זרועות או ארבעה מעברים, בתוך חניון גדול ופתוח (בלתי מקורה), נטול רמזורים ותמרורים.

שוכנעתי כי, בנגוד לדבריה (הבלתי עיקביים והבלתי סבירים) בזמן עדותה, היא טרם מצאה את אשר חיפשה עובר לתאונה ובזמן התאונה – חיפשה את מקום היציאה מהחניון, ולכן סביר שדעתה הייתה מוסחת ושהיא לא נתנה דעתה לנעשה בכביש באופן זהיר מספיק.

בהקשר זה ראוי לקחת בחשבון העובדה שמדובר בצומת בלתי מרומזר ובלתי מתומרר בתוך חניון גדול, משמע בסוג של מפגש מעברים, שמחייב לטעמי את כל המשתמשים בו בזהירות מוגברת, העולה אף על זו המצופה ממשתמשי צמתים רגילים בדרך עירונית רגילה, בהנתן העובדה שמשתמשי צמתים ומעברים בתוך חניון נוהגים לנסוע באופן מיוחד ולא תמיד צפוי, גם מאחר שחלקם לא מיתמצא במקום וחלקם במגמה ובתמרון של כניסה למקום חניה או של יציאה ממנו.

האם ב"כ הצדדים סבורים שהנהגים שלנו, בטרם היכנסם לצומת שלנו, נתנו או יכלו לתת דעתם להגדרה החוקית של "צומת" והוציאו מצפן ומפת דרכים כדי לשאול עצמם מי נחשב כנמצא מימינו של מי? זו כמובן שאלה רטורית, כאשר הנורמה המצופה מנוסע בדרך (כל דרך, כולל צומת בחניון) היא להזהר ולהישמר ולהתחשב בשאר הרכבים שבסביבתו או שמתקרבים לעברו.

...

· התרשמתי מעדות התובעת, כי היא הבחינה עובר לתאונה ברכב הנתבעים המתקרב למקום האימפקט, וחרף כך המשיכה בנסיעה (כנראה בלתי איטית כאמור), כך שהמסקנה המסתברת היא שהתובעת בחרה ליטול סיכון של מעורבות תאונה, אולי מתוך הנחה מוטעית, כי, בכך שהיא תיכנס לצומת ותציב לנתבע 1 עובדה מוגמרת של נוכחותה בצומת, היא תאלץ את הנתבע 1 לבלום ולאפשר לה לחצות את הצומת לפניו.

ותמונות כאלו חיוניות בנסיבות, הן מאחר שבכל התמונות האחרות שהוגשו מטעם הנתבעים לא נראה מקום היציאה מהחניון (מקום בעל חשיבות כאמור לעיל), והן מאחר שלהבנתי קיימת אי-הלימה מסוימת בין סט התמונות במוצג ת/3 לבין סט התמונות במוצג נ/3, כך שלא נראה לי סביר שבמוצג ת/3 אכן מתועד מקום התאונה (במוצג נ/3 ניתן להבחין באופק התמונה בסוג של מתקן או עמדה – אולי עמדת תשלום – בעוד שבמוצג ת/3 אותו חפץ נראה מרוחק הרבה יותר מהצומת המצולם); השני, בדבר אי-הגשת עדותה של התובעת במשטרה (הנתבעים הגישו רק עדותו של הנתבע 1 במשטרה).

סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי.

לפניי תביעה כספית מיום 28.1.15 ע"ס 14,570 ₪ בגין ניזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 5.8.13.

מהתמונות ומהעדויות עולה שהצומת אינו מרומזר ואף אינו מתומרר מכיווני הנסיעה של שני הרכבים המעורבים, פרט לתמרור כניסה לשטח ערוני מהכיוון של רכב התובעת (התמרור נראה בתמונה מס' 1 במוצג ת/3).

· ממכלול הראיות עולה שנהג רכב התובעת נסע בזמן התאונה במהירות גבוהה ואף בלתי חוקית שאינה מותאמת לנסיבות הדרך והמקום: ראשית, מאחר שרכב התובע ניכנס לכביש ערוני שמהירות הנסיעה המרבית המותרת בו היא 50 קמ"ש, הרי שנסיעתו עפ"י עדותו שלו במהירות של 60 קמ"ש הייתה גבוהה ובלתי חוקית; שנית, בכניסה לצומת (וגם מאחר שרכב התובעת ניכנס לכביש ערוני) ראוי היה שנהג רכב התובעת יאט, אך מעדותו לא עולה כל האטה כזו; ושלישית, עוצמת והקף הנזק הנראה בחזית רכב התובעת מלמדים על היתנגשות במהירות גבוהה.

...

אני קובע אפוא, כי המחלוקת היחידה הטעונה הכרעה שיפוטית היא בשאלת הוכחת שווי שרידי רכב התובעת.

מקובלת עליי טענת הנתבעים, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח באופן מספק את שווי שרידי רכב התובעת.

סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי.

בפרק העובדות אשר בכתב האישום נטען שבעת שהנאשם נהג במכונית (מ.ר. 849-95-401) בשעת צהרים בצומת הרחובות בעלי התוספות ובעל הטורים בת"א , ולכשפנה עם מכוניתו ימינה בנסיעה רצופה אל רחוב בעל הטורים , פגע הוא עפ"י הנטען עם מכוניתו בהולך רגל יליד 1939 וזאת בסמוך למעבר חציה (לא מרומזר) אשר ברחוב בעל הטורים.

בכתב האישום נטען ע"י המאשימה כי תאונת הדרכים ומותו של המנוח נגרמו כתוצאה מנהיגה רשלנית של הנאשם שהתבטאה עפ"י הנטען בכך שנהג ברכב בקלות ראש, ברשלנות ובחוסר תשומת לב לחיי אדם ; בכך שלא התאים את אופן נהיגתו ברכב לתנאי הדרך, לציבור המשתמשים בדרך וכי נהג הוא באופן אשר סיכן את כלל משתמשי הדרך; שלא האט את מהירות נסיעתו בכביש טרם הגיע אל מעברי החציה אשר בצומת, לא נתן זכות קדימה למנוח עת המנוח עת המנוח חצה את הכביש במעבר החציה או בסמוך אליו; שהנאשם היתעלם מהוראות התמרור 306 שהיה מוצב בכיוון נסיעתו לפני הצומת ומעברי החציה; ושהנאשם לא הביט לעבר מעבר החציה ברח' בעל הטורים ולא הבחין כלל במנוח אשר חצה את הכביש במעבר החציה או בסמוך אליו וזאת על אף שעמד לרשות הנאשם שדה ראיה פתוח ללא כל מיגבלה.

הולך הרגל (ובקצב תנועה של יליד 1939) הרי היה צריך להגיע בדרך כלשהיא למיקום בו נפגע, בין אם בכביש ובין אם מהמדרכה לכביש.

נהג אשר מיתקדם עם מכוניתו לעבר מעבר חציה מסומן היטב , מתומרר, מוכר לו, באור יום, בראות טובה, בשדה ראיה פתוח עבורו וללא כל הפרעה לשדה הראיה שלו אף לשיטתו שלו, ולא מבחין בשום שלב בהולך רגל העושה שימוש במעבר החציה (או מצוי בפתחו ומבקש לעשות שימוש בו) חוטא למתחייב ממנו עפ"י חוקי התעבורה.

...

(ראה עמ' 16,17,18 לחווה"ד נ/1 ואף את התווית המסקנה(שם) בסעיף41 ).

לסיכום : אירוע תאונתי שהתרחש באור יום , בראות טובה ובשדה ראיה פתוח שאף הוגדר ע"י הנהג עצמו כשדה ראיה מושלם.

הנאשם מורשע בזאת לפיכך בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום – גרימת מוות בנהיגה רשלנית.

ביום 3.2.02, אירעה תאונת דרכים בין משאית מסוג וולבו, מספר רישוי 74-009-15, אשר נמצאת בבעלות התובעת מספר 1 "חברת יבול הגליל בע"מ" (להלן, "המשאית") ובין משאית סמיטריילר, בעלת מספר רשוי 50-844-15, אליה חובר נתמך בעל מספר רשוי 55-205-00, אשר היתה נהוגה על ידי הנתבע מס' 1 ובוטחה על-ידי הנתבעת מס' 2 (להלן, "הסמיטריילר").

התאונה ארעה על הכביש המחבר בין צומת עמיעד וצומת קדרים, ליד מחצבת קדרים.

התובעים, למעשה, סמכו תביעתם זו על עובדות כתב האישום, וטענו בכתב התביעה, כי הנתבע מס' 1, אשר נהג בסמיטריילר, נהג ברשלנות, בכך שבהגיעו לצומת, לא ציית לרמזור ב-36, המוצב בכיוון נסיעתו, ונכנס אל הצומת מבלי לתת זכות קדימה למשאית, חסם את דרכה וגרם להתנגשות.

שכן, אף שנהג המשאית חרג ממהירות הנסיעה המותרת בכביש בין-עירוני, שהינה 80 קמ"ש, ונהג במהירות של 86.5 קמ"ש, הרי שהטענה, כי מהירות נסיעה זו הנה מהירות מופרזת, היא שמופרזת, לטעמי.

לא זו אף זו, אי ציות לתמרור המחייב מתן זכות קדימה והתפרצות לא זהירה לכביש ראשי, בעיקר כאשר מדובר במשאית, מסוג זו שבה נהג הנתבע מס' 1, מהווה סיכון ליתר המשתמשים בדרך ואין הנתבע מס' 1 יכול לבוא בטענות לנהג, אשר עשה כמיטב יכולתו להתחמק מפגיעה בו, לאחר שזה הפתיע אותו וחסם את נתיב נסיעתו והנהג נדרש להגיב במהירות לסכנה שלפתע נשקפה לו. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בת.א. 2436/98 אולג ליין נ' מדינת ישראל, סא 193, בעמ' 215, אשר, אף שהתייחסו למקרה שונה בעובדותיו ממקרה זה, ניתן ללמוד ממנו לעניין גורם ההפתעה: "אדם שיודע שהוא נוסע בכביש פתוח במהירות ראויה כמותר לו, וכאשר הכביש עדיין מתומרר בתמרורים הרגילים לכביש, אינו מתרשל...

...

אני מקבלת חלקית את טענת הנתבעים, לפיה יש לדחות על הסף את תביעתה של התובעת מס' 1 בתיק זה, עקב העדר יריבות.

הנתבעים ישלמו לתובעת מס' 2 סך של 52,050 ש"ח+ מע"מ, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעות סך של 4,911 ש"ח +מע"מ, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, בגין דמי השתתפות עצמית.

בנוסף לאמור לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט בגין האגרות ששולמו באופן יחסי וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6500 ש"ח + מע"מ. הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן ניתן יהיה לנקוט בהליכי הוצל"פ לשם גבייתם.